שום דבר אישי, רק חפצים
את האגרטל הזה גם תארזי, אמרה רונית, בלי להביט לאחור.
היא עמדה במרכז הסלון, מביטה במדפים כמו שמביטים בחלון ראווה בחנות שכבר שילמת על הכל שבה. בשקט. בענייניות. בצמצום עיניים של מישהי שמכירה כל פריט כאן מזמן.
איזה אגרטל? שאלה אבישג.
הקול שלה יצא דק יותר משהתכוונה. היא השתעלה ואמרה שוב:
רונית, איזה אגרטל את מתכוונת?
ההוא, הכחול. הבאנו אותו מהולנד בתשעים ושמונה. חפץ משפחתי.
אבישג הביטה באגרטל הכחול. היא עם יהודה קנו אותו ביום הנישואין השלישי שלהם, בחנות קטנה ברחוב יאנקלה בתל אביב. המוכר היה גבוה עם זקן אפור ואמר להם משהו בהולנדית. יהודה צחק, עשה את עצמו מבין. אחר כך הם אכלו פנקייק ברחוב, ואבישג שרפה את הלשון, וצחקו על זה חצי שעה.
זה לא חפץ משפחתי, אמרה אבישג בשקט. קנינו אותו ביחד. בשנת 2009.
אבישג, רונית סוף סוף הסתובבה, ובקולה נשמעה אותה אינטונציה של “הסבר סבלני לילדה לא מבינה” שאבישג הכירה כבר מהשנה הראשונה לנישואין. אל תסבכי את העניינים. את הרי יודעת, שכל זה היא סימנה ביד את הסלון הכול נקנה בכסף של המשפחה שלנו.
של המשפחה שלנו, חזרה אבישג. שלנו ושל יהודה.
יהודה עבד. אנחנו עזרנו. את ניהלת את הבית. זה שונה.
יהודה עמד ליד החלון, הביט דרומה על תל אביב, שכאן מהקומה ה-23 נראית כמו עיר צעצוע, לא אמיתית. מכוניות קטנות, עצים קטנים, אנשים קטנים. הוא שתק.
אבישג הביטה בגבו וחשבה שהיא יודעת אותו בעיניים עצומות. יודעת איך הכתפיים שלו נשמטות כשהוא עייף; את הנמש ליד השכם. יודעת איך הוא נושם כשהוא עושה את עצמו ישן. עשר שנים. עשר שנים של ידיעה, ועכשיו הוא עומד בחלון ונותן לחיים שלהם להיארז בקרטונים.
***
הדירה הייתה יפה. אבישג תמיד הודתה בכך, גם כשכעסה על הדירה. תקרה גבוהה, חלונות גדולים, רצפת אלון יבוא מארצות הברית שאסור לשרוט בעקבים. מטבח מהמעצבת “חלום-בית”, שרונית בעצמה שילמה עליו, ואז הזכירה את זה בהזדמנות הראשונה. נברשת בסלון, מזכירה מפל קפוא.
אבישג גרה כאן שמונה שנים ומעולם לא הרגישה שזו הדירה שלה. לא כי היא גרועה. פשוט היא מדויקת מדי. יקרה מדי. נבחרה בקפידה רבה מדי, מתוך קטלוגים שרונית הביאה.
כשהם עברו, אבישג שמה על אדן החלון בחדר השינה עציץ פשוט עם סיגלית, שקנתה בשוק ב-25 ש”ח. שבוע אחר כך העציץ נעלם. רונית אמרה שזרקה אותו כי “לא משתלב בקונספט”.
אבישג שתקה. יהודה שתק אז גם כן.
זה היה המקבץ הראשון. ואחר כך כל כך הרבה נוספים.
***
המובילים הגיעו בשעה עשר. שני גברים שתקניים עם עגלות וסלוטייפ. רונית פגשה אותם עם רשימת מלאי מודפסת, ממוספרת, עם מדורים ותתי-נושאים. אבישג הספיקה להגניב מבט וראתה את השורה הראשונה: “סלון: ספה פינתית (עור, אפור), 1 יח’; שולחן סלון (שיש), 1 יח’; מנורת עמידה (פליז), 2 יח’…”
היא הסתובבה והלכה למטבח. הרתיחה מים. רק כדי שיהיה לה מה לעשות עם הידיים.
יהודה נכנס, עמד במשקוף.
אבישג, אמר.
מה?
את בסדר?
היא הסתכלה עליו. על פניו היפים, שפעם אהבה, ועכשיו נראו לה פנים של בן-אדם אשם. גבות מכווצות, מבט לצד. קול שקט, מתנצל כמעט.
בסדר, ענתה. רוצה תה?
אבישג.
יהודה, רוצה תה או לא?
הוא שתק.
רוצה.
היא מזגה מים לשתי ספלים. הספלים הלבנים עם שפן מצויר, שקנו פעם באמסטרדם. ספלים שלגמרי לא מתאימים לקונספט של “חלום-בית”. רונית קראה להם “קצת בושה”. באבישג זה רק חיזק את החיבה אליהם.
הם עמדו ולגמו תה, ובעוד הסלון רשרוש הסלוטייפ ופקודות של רונית.
היא לא יכולה, לחשה אבישג, יותר לעצמה. קנינו יחד את הספה. את המנורות אני בחרתי. את התמונות הבאתי מפריז על חשבוני.
אני אדבר איתה.
אמרת את זה פעמים היום.
הוא שתק. הביט בספל עם השפן.
יהודה, אמרה והקול שלה הפך למה שלא רצתה עייף ושטוח. אני לא מבקשת את הספה. אני לא צריכה ספה. רק שתעמוד לידי. פעם אחת. שתהיה כאן יחד.
הוא הביט בה.
אני כאן.
לא אמרה. אתה ליד החלון.
***
רונית בת 64, אישה מסוג הנשים שממלאות מקום כך שלשאר נשאר פחות אוויר. לא רעה, פשוט חדה. יודעת בדיוק מה נכון, מה “לא נכנס לקונספט”.
היא אהבה את הבן שלה. בזה אבישג לא הטילה ספק. אבל אהבתה הייתה דחוסה מדי, חונקת, שלא נותר מקום לאנשים אחרים בפנים. לא מרשעות אלא מחוסר היכולת לדמיין שמישהו אוהב כמוה, או יותר.
אבישג ניסתה להיות חברה בשנה הראשונה. הזמינה לארוחות צהריים. שאלה מתכונים. פעם נתנה לה צעיף יקר שבחרה בקפידה. רונית הודתה והניחה בצד: “יש לי עור רגיש”.
בשנה השנייה אבישג ויתרה על הקירבה, עברה לאדיבות-מרחק.
בשלישית קלטה שמרחק לא עובד, כי רונית לא מכירה גבולות שלא היא קובעת.
ברביעית, חמישית, שישית… הפסיקה לספור.
***
יהודה, קראה רונית מהסלון, תבוא, צריך להחליט על התמונות.
הוא הניח את הספל. אבישג הביטה בו, יודעת גם את הצעד הזה שלמד ללכת בתוך הבית, אל אמא, אל הקול שלה, אל הדרישה הראשונה.
כמה פעמים עשה את זה בעשר השנים האחרונות. אל קול, אל צלצול, אל הזמנה.
היא כבר מזמן לא כעסה. הכעס דורש אנרגיה שאינה קיימת ממילא.
מדברים בסלון על תמונות. קולה של רונית: “את זו בטוח נפרק, היא מהגלריה של נאור, השקעה מוצלחת…” יהודה עונה משהו חלוש.
אבישג שתתה את התה. שטפה את הספל, שמה בסלסלה לייבוש.
ואז יצאה בשקט למסדרון, פנתה לחדר השינה. לא כי היה צריך; פשוט לא רצתה לשמוע איך מחלקים את חייה לסעיפי מלאי.
בחדר השינה היה שקט. אור שמש נזל אל המצעים, פסים פסים. מי יקבל את המיטה? לרונית כנראה כבר הייתה תשובה.
אבישג התיישבה בקצה. ליטפה בידיה את כיסוי המיטה.
נזכרה איך בחרה אותו בחנות, מתלבטת בין כיסוי כהה, “פרקטי”, כמו שרונית הייתה בוחרת, לבין תכלת בהיר, לא מעשי בכלל. קנתה את התכלת. יהודה הופתע, אבל לא אמר כלום.
זה היה אולי המעשה הכי מרדני של אבישג בשמונה השנים בדירה.
***
בלילה אחד פתחה את ארון העליית גג בחדר סתםחיפשה תיק ישן. מצאה אותו בפנים, ולידו קופסה קרטון רגילה, ישנה, פינותיה משויפות. בידה כתוב בטוש: “שונות. שלנו”.
לקח לה רגע להיזכר.
הניחה אותה על המיטה, פתחה.
שני כרטיסי קולנוע היו למעלה, ישנים, קצוות קרועים. לקח לה זמן להיזכר בסרט. אחר כך נזכרה: “מלאכים בשדרה”. צפו יחד בדייט השלישי. יהודה טען שזה היה משעמם, ורק כעבור שלוש שנים הודה שזה היה מקסים, פשוט התבייש להודות.
מתחת נמצאה גלויה מירושלים דבש ירח. יהודה כתב בצד: “אני אוהב אותך יותר משהרצל אהב את החזון. והוא אהב המון”. צחקה אז: “אתה תאהב אותי מאה שנה?” הוא ענה: “ננסה”.
הוא בן ארבעים. היא שלושים ושמונה. עשר שנים ביחד. נשארו עוד תשעים.
החזיקה בגלויה וחשבה על זה.
עוד חפצים: מגנט קטן בצורת מגדל שלום שרטה מהשוק הפשפשים (ורונית העבירה תיכף למגירה: “לא יפה”), צמיד פלסטיק עם “משתתף” מאיזה ערב חברה ששתו יותר מדי ורקדו עד מאוחר; פרח מיובש, מתפורר, זיכרון מטושטש מאיזה שדה, שחר מוקדם, נסעו ללא יעד; שלוש צדפות מהים של נהריה; מפית נייר עם איקסים ועיגולים ממשחק במסעדה.
כולם זולים. לא חשובים. לא הופיעו ברשימת המלאי.
אבישג ישבה על התכלת, אחזה במפית. משהו בפנים, שמזמן שמרה היטב, התחיל להיפתח לאט לאט.
היא לא בכתה. לא יודעת לבכות סתם. רק ישבה, נשמה, ושמעה את קולה של רונית מהסלון מדברת על כוסות קריסטל.
***
יהודה נכנס במקרה. אולי בא לקחת משהו. ראה אותה יושבת, קופסה פתוחה, ועצר.
מה זה?
תסתכל.
הוא התיישב לידה, הרים את הכרטיסים, הביט. הרים גלויה.
אבישג שמה לב שפניו משתנים. לאט לאט, כאור שמש כשהעננים זזים.
“מלאכים בשדרה”, אמר בשקט. טענתי שהיה משעמם.
יודע.
שיקרתי.
אני יודעת.
התיישב לידה. קלט את הצמיד “משתתף”.
מזה ערב חברה של אורי, שניהם היו מסוחררים.
נכון. איבדתי אז נעל בטנגו.
מצאתי מתחת לבר.
אמרתי שאתה לא נסיך.
אני באמת לא, חייך.
זו לא הייתה החיוך של השנתיים האחרונותחצוי, עייף, אשםאלא החיוך האמיתי שלו, עם הזוית בצד.
לא נסיך, הסכימה.
שקט. בחוץ רעש, רונית צוותה: “תיזהרו שם”. מוביל קרא: “סליחה”.
יהודה, אמרה אבישג.
כן?
למה הגענו לפה? לא לחדר, לחיים. למה דווקא פה?
הוא לא ענה, שיחק בצדפה.
לא יודע, לחש.
אתה יודע, אמרה בלי כעס.
הניח את הצדפה.
אני פחדן.
אבישג הביטה בו, בקו המצח והאף המוכר.
יודעת.
זה היה צריך להיות אחרת.
נכון.
הייתי צריך… הרבה דברים.
כן, יהודה.
הסתובב אליה. פעם ראשונה באותו יום הסתכל. באמת הסתכל.
רציתי שתדעי שאני זוכר הכול. כל דבר, הצביע על הקופסה. זוכר את הכרטיסים, את הפנקייק שנשפך לך על הלשון, את השדה, את הצדפות. אמרת שתשימי אותן במסגרת, ואני אמרתי שזה קיטש, נעלבת, אבל אחר כך…
תעצור.
למה?
זה כואב.
שתק.
גם לי כואב, לחש.
***
רונית הופיעה בדלת החדר.
יהודה, צריך לחתום על…
רואה את הקופסה. רואה אותם יחד. משהו בפנים משתנה, אבל קשה לשים על זה אצבע.
מה זה?
שלנו, אמר יהודה.
מה זה? צריך לזרוק, זה שטויות.
אמא.
סתם כרטיסים, ניירות…
אמא, שוב, והשינוי בקולו. לא בקשה. משהו אחר.
הביטה עליו.
מה?
תצאי, בבקשה.
שתיקה ארוכה.
יהודה, מחכים לנו, צריך…
אמא. תצאי.
אבישג הביטה בידיה. שמעה את הדממה, מתוחה, כמעט מקרקשת באוזניים.
טוב, אמרה רונית בסוף. קול רגיל, אבל אחר. סיימתם, תעדכנו.
צעדים. דלת לא נסגרה, רק התרחקו צעדים.
אבישג נשפה לאט.
פעם ראשונה שעשית את זה, אמרה.
מה?
ביקשת ממנה לצאת.
שתק.
בעשר שנים, הוסיפה. פעם ראשונה.
כן.
למה עכשיו?
לא יודע… אולי בגלל הקופסה הזו. כל מה שמחלקים שם בסלון זה רק חפצים. ספה זו ספה. אגרטל זה אגרטל. אבל זה, הצביע זו אנחנו. זה מה שבאמת שלנו.
אבישג הסתכלה עליו ארוך.
יהודה, אמרה לבסוף, אלה מילים יפות.
לא רוצה יפות. אני…
רגע. תן לסיים. אלה מילים יפות, ועייפתי ממילים יפות. אתה תמיד יודע להסביר, למה קרה ולמה יהיה אחרת. אבל לדעת ולהיות שני דברים שונים.
אני יודע.
לא, אתה לא יודע. אם כן, לא הייתה עכשיו אמא שלך בסלון אורזת לנו את החיים לפי רשימה. היא הכינה רשימה. רשימה.
אני אעצור את זה.
עכשיו?
כן.
זה מאוחר מדי, ענתה. היה צריך אז. כשהיא זרקה לי את העציץ. או כשרהטה מחדש את החדר. או כשהסבירה לי איך לבשל מרק. או כש…
אבישג.
או כשאמרה לך שלא צריך ילדים עכשיו, ואתה הסכמת. ובגילי… ואני
השתתקה.
החדר דמם.
זה היה הכי קשה, לחשה. יותר מהכול.
יהודה קפא. פניו היו מופשטות, לא אשמות, לא מתגוננות.
יודע, אמר. אז…
אין מה להסביר.
אני רוצה.
לא עכשיו.
סגרה את הקופסה בלחיצה.
אני לוקחת אותה, אמרה. זה שלי.
טוב.
יותר לא צריכה כלום כאן.
הביט בה.
לאן תלכי?
למירי בינתיים. אחר כך אשכור דירה.
אבישג.
מה?
אל תלכי.
עמדה. לקחה את הקופסה תחת הזרוע. קלה, מפתיע כמה שזו קלה.
יהודה, אני לא עוזבת אותך, רק את הדירה הזאת. מעולם לא רציתי לגור כאן באמת, רק העמדתי פנים.
אפשר לעזוב איתך.
עצרת.
הסתובבה.
מה אמרת?
הוא עמד ישר, ידיים לצידו.
אמרתי שאפשר לצאת יחד. לא רוצה ספה, לא אגרטלים, לא תמונות. אותך, ואת הקופסה.
אבישג הביטה בו.
בפנים קרה משהו תקווה, פחד, עייפות, ועוד משהו שאין לו שם.
יהודה, אתה בן ארבעים. אם תעזוב איתי, אמא שלך…
יודעת.
…תהיה מאוד לא מרוצה.
יודע, אבישג.
מוכן?
לא בטוח, אבל יודע שאם לא אעשה את זה עכשיו, לא אוכל לכבד את עצמי.
הפסקה.
זו שיחה אחרת, אמרה.
כן?
כן. זו לא “אני רוצה להחזיר אותך”. זו “אני רוצה לכבד את עצמי”. זה שונה.
אולי אמר. אבל אולי אי אפשר בלי השני.
***
בסלון רונית דיברה עם המובילים. כשראו אותם, הסתובבה. מבט קצר על הקופסה, על הבן.
סיימתם שיחה?
אמא, אמר יהודה מספיק.
מה “מספיק”?
כל זה, ועשה סיבוב יד קחי הכול. אני לא מבקש כלום.
הביטה עליו.
מה אתה מדבר?
ספה, אגרטלים, כוסות, תמונות, מטבח. הכול שלך. תעשי מה שתרצי.
יהודה, אלה חפצים יקרים, השקעה…
אמא. אני עוזב עם אבישג והקופסה. זה מה שאני צריך.
שתיקה.
רונית הביטה מבולבלת, דבר שמעולם לא ראתה עליה מישהי שאיבדה את חוקי המשחק.
השתגעת, לחשה.
אולי.
זו טעות. זו…
אמא, ניגש אליה. הסתכל לה בעיניים. אני אוהב אותך. אבל זו לא חיים. זה ניהול פרויקט. ואני לא פרויקט.
שקט ארוך.
אתה תתחרט.
אולי. אבל עדיף על בחירה של מישהו אחר.
***
יצאו מהדירה באחת וחצי. אבישג עם קופסה, יהודה עם תיק בגדים ולפטופ.
במעלית שתקו. השתיים עומדות מול מראה גדולה, אבישג רואה: שני אנשים, כבר לא צעירים, עייפים, אחת מחזיקה קופסה קלה, השני תיק.
קומת קרקע. השוער הנהן. דלתות הזכוכית נפתחו. בחוץ יום אפריל רגיל, קריר, ריח של עלים לחים וגשם רחוק.
עמדו על המדרכה.
לאן? שאל יהודה.
אמרתי למירי.
אני לא יכול למירי.
לא חייב.
לא רוצה אליה. רוצה אלייך.
אבישג הביטה ברחוב. האנשים הקטנים מלמעלה נראו פתאום רגילים, לא קטנים. אנשים אמיתיים עם פנים שפויים, הולכים לסידורים.
יהודה, אמרה. אין לנו דירה.
יודע.
אין כסף. הכל חסום עד הגירושין.
הצלחתי להחביא קצת. אמא לא ידעה.
בסדר. זמני. נצטרך דירה קטנה, אולי לא יפה.
מקובל.
בלי מטבח מחלום-בית.
תודה לאל.
הביטה בו. פניו רכות יותר, אבל “רך” מילה קטנה מדי לכל מה שמסתתר בעומק.
זה לא סוף הסיפור, אמרה. עוד הכול לפנינו. יגיע בית משפט, אמא שלך… עוד המון.
מבין.
אין לי מושג אם נצליח.
גם אני.
ובכל זאת?
הוא שתק. לבסוף:
ובכל זאת.
אבישג יישרה את הקופסה. קלה. כמה כרטיסים, גלויה, מגנט, צמיד, פרח מיובש, שלוש צדפות ומפית עם איקסים עיגולים.
כל מה שנשאר מעשר שנים. וגם כל מה שהן באמת.
אז נלך, אמרה.
הלכו. ברחוב אפרילי רגיל, יום רגיל, בלי תכנית, בלי ביטחון, עם תיק אחד וקופסה אחת לשניים. מאחור נשארה הדירה בקומה 23 עם רצפת אלון ונברשת מזכוכית, עם רונית שמדברת על מובילים.
והם הלכו הלאה. ואבישג לא ידעה אם זה נכון. למעשה לא ידעה כמעט דבר, פרט לזה: הקופסה מתחת ליד. הוא לידה. ואביב. והריח של תל אביב באפריל, קור ועוד רגע חום.
יהודה, אמרה תוך כדי הליכה.
מה?
אתה זוכר את הצדפות?
מהים בנהריה. רצית לעשות מסגרת.
אמרת שזה קיטש.
זה קיטש.
אני אכין מסגרת.
בסדר, ענה.
אין כרגע מה לתלות.
נמצא.
אבישג לא ענתה. רק הלכה לידו, מחזיקה את הקופסה ויודעת ש”נמצא” זו סתם מילה. אבל לפעמים, מילה אחת זה מה שישולפעמים, זה מספיק בשביל עוד צעד. ועוד אחד. ועוד אחד.
