אביגדור פנה לכיוון המושב עם הביטחון הקר והשקט של אחד שתמיד יודע שהוא צודק. שנים הוא היה עמוד התווך, המלך של הבית, מי שמכתיב את הטון ואחריותו כבדה, לגמרי לפי המסורת וכך גם תוכניותיו.
שלושה חודשים זה כל מה שצריך בשביל לרכך יוהרה, להפוך דפוסי נוחות למרירות, ולעורר געגוע למה שהיה. הוא כבר ראה בדמיונו: הבן שלו לא מגולח, כפוף, מבט מזוגג; לידו בחורה עייפה, מאוכזבת, כזו שעוד שנייה סוגרת הכל ובורחת. נישואין מאולצים, מריבות בלתי נגמרות, שתיקות טעונות ומביכות. זאת אמורה הייתה להיות הדרך לחנך, אולי קשוחה, אבל כזה צדק בדורנו.
ככל שהתקרב למושב, משהו בתוכו התחיל לבעבע ודיגדג לו בראש שלא הכל הולך להיות כמתוכנן.
הבית נראה עוד מרחוק. קטן, אבל מסודר. גדר חדשה, חצר נקייה, הדלת צבועה בזהירות. פרחים. כן, לא עשבים, לא אדישות ממש פרחים.
אביגדור קימט את הגבות.
חייב להיות שהשכנים עזרו, מלמל לעצמו ויצא מהרכב.
אבל ברגע שהשער פלסטיק נפתח קפא במקום.
הבן שלו עמד מולו. לא בטוקסידו יקר מפעם, לא בבגדי עבודה מרושלים חולצה נקייה, גינס, נעלי עבודה. פנים שזופות. יציב. מבט רגוע, חד.
אבא,” אמר בלי שמץ של ציניות. באת.
בקולו לא היה פחד ולא כעס, וזה ביאס את אביגדור יותר מהכל.
לא ציפית שאלך לבקר?” שאל בקרירות אופיינית.
ציפיתי,” ענה והנהן בשלווה. לא ידעתי מתי.
ואז הגיעה היא. חליבה, רק שבמושב קוראים לה אילנית.
בעבר עמדה מולו בחורה כמעט שקופה, עיניים ברצפה. עכשיו אישה בטוחה בעצמה, שיער אסוף, פנים בלי טיפת איפור מיותר, ובהן חיים. בידיים כלבלב, שבדיוק החליט שזה הזמן להשתולל.
תזהר,” צחקקה. הוא מבולבל, כמוני פעם.
אביגדור תפס את עצמו בוהה בה יתר על המידה.
שלום,” אמרה בניחוח טבעי. עשית דרך ארוכה. תיכנס לנוח.
בלי לנסות להתחבב, בלי להתגונן. פשוט טבעית.
בפנים ריח של חלה טרייה מהתנור. השולחן עם אוכל פשוט, אבל מטופח, כאילו מישהו השקיע בזה נשמה ולא רק כסף. לא פאר, אלא תשומת לב.
אביגדור התיישב. הוא חיכה לקפיצות, ללחץ, למבוכה אך כלום. שקט נעים.
עובד? שאל לבסוף בחשדנות.
בטח,” ענה בשקט. בפנצריה אצל איתן. בהתחלה בלי שכר, למדתי. עכשיו אני כבר מקבל.
וזה מספיק לך? נחר בביטול אביגדור.
כן,” חייך קלות. כי אני יודע על מה משלמים לי.
השתררה דממה.
ואת?” פנה איליו. הבנת למי את מתחתנת?
במבט יציב פגשה את עיניו.
ידעתי מי הוא, בן של עשיר. אבל אחרי החתונה הוא פשוט היה שלי.
ואיך זה, לנשום חיים של ניסוי? זרק בסרקזם.
הבן התכווץ, אבל אילנית הניחה לו יד על הכתף.
רגיל,” ענתה. לפעמים קשה, לפעמים כואב, אבל לפחות יש אמת.
אביגדור נשען אחורה.
היית צריך לברוח אחרי שבוע, לא יותר מחודש.
הבן חייך, עייף.
גם אני חשבתי.
מה השתנה?”
הוא הביט בה, ואז באביו.
בהתחלה, כשלקחת ממני הכל הרגשתי מושפל. כעסתי. שנאתי אותך. אפילו אותה; כי גם היא הייתה חלק מהעונש.
עיניה לא הסיטו ממנו לרגע.
ואז? המשיך אביגדור.
ואז הבנתי: פה אף אחד לא מפחד להפסיד אותי. אין מי שאוהב אותי בשביל הכסף. אם אני מתנהג כמו אידיוט לא מדברים איתי. אם אני בטלן אף אחד לא עושה בשבילי כלום.
נשם עמוק, כמעט גיחך.
בחודש הראשון הייתי בלתי נסבל. צעקתי, האשמתי, איימתי. והיא פשוט המשיכה. קמה מוקדם, עבדה, לא התלוננה, לא ניסתה לתקן אותי.
אני לא בייביסיטר,” ענתה בפשטות. ולא מצילה.
משהו באביגדור רעד פנימה.
ונשארת?” שאל.
נשארתי,” אמר הבן. כי זו הפעם הראשונה שהייתי בן אדם, לא הארנק שלך.
אביגדור ניגש לחלון. בחוץ הבן שיחק עם הכלב, אילנית דיברה וצחקה. הכל היה אמיתי.
אתה יודע,” אמר בלי להסתובב, חשבתי שאם אקח לך הכל תשבר.
נשברתי,” ענה הבן. אבל לא כמו שחשבת. נשברתי מה שאתה טיפחת בי.
אביגדור הסתובב.
אני יכול להחזיר לך את הכסף,” אמר. את הדירה, את הרכב, הכל.
הבן נענע בראש.
לא עכשיו. אולי בעתיד. לא כתנאי, לא כרצועה.
אילנית ניגשה.
אם באמת בא לעזור, אמרה בשקט, אז פשוט תבוא. בלי תנאים.
אביגדור הביט בהם, והבין את הגזירה: התוכנית עבדה אבל בדרך שלא דמיין. רצה ללמד לקח. בסוף שיחרר.
אבוא, לחש. אם לא אפריע.
הבן לראשונה חייך חיוך אמיתי.
נשמח.
בדרך חזרה לרכב ישב אביגדור ארוכות לפני שהניע.
בפעם הראשונה בחייו הבין: דווקא הוא קיבל את השיעור הכואב מכל.
