יומן אישי תל אביב
החלק הכי קשה היה להסתכל על תמונת ה-MRI ולחוש צמרמורת קפואה לאורך הגב. זה לא היה מהד של המזגן זה היה פסק דין, חד, ברור, שחור על גבי לבן.
עד היום, אפילו בבית החולים, יש מי שמכנים אותי “אגדה”. אף פעם לא הרגשתי ככה. במשך ארבעים שנה ניהלתי את מחלקת הכירורגיה הווסקולרית באיכילוב. היום אני גמלאי, רשמית מחוץ למעגל.
חייתי עורקים, זרמים, מילימטרים. הכרתי את מפת כלי הדם טוב יותר מהרחובות של תל אביב. עצרתי דימומים שנראו כמו קרב אבוד. החזרתי אנשים שכבר ויתרו עליהם.
ועם זאת, מול התמונה ההיא, בפעם הראשונה מזה עשרות שנים, לא הרגשתי רופא. הרגשתי אדם שמנסה לשכנע את עצמו שהוא עוד שולט במצב.
המטופלת? צעירה. בת עשרים ושבע. אם יחידנית מרמת גן, עובדת משמרות בבית קפה קטן סמוך לדרך בגין כזה שהקפה בו רחוק משלמות, אבל יש בו חום, אנשים פשוטים ואף אחד לא מסתכל עליך מלמעלה.
היא התעלפה פתאום. באמצע המשפט. באמצע חיים שגם ככה היו כבדים עליה.
האנוריזמה לא הייתה “גדולה” היא הייתה עצומה. במקום כזה שבמוח של כירורג אין בו מושג של “ננסה”.
היא ישבה בסמוך לגזע המוח, חובקת את מרכזי החיים כמו דגם של אכזריות טהורה. הנוירולוג לידי הסתכל בתיק, נאנח ואמר בקול רגוע, כמעט יבש: “בלתי ניתן לניתוח. אם ניכנס תמות על השולחן. אם לא נעשה כלום זה עלול להתפוצץ בכל רגע. אין מוצא.”
במחלקה לא מדברים על ניסים. מדברים סיכונים, גבולות, אחריות. ההיגיון היה חד: לא לגעת, בלי גבורה, בלי גאווה. לפעמים ההחלטה הנכונה היא לעצור.
ואז ראיתי אותה לא “מקרה”, לא סריקה על המסך אדם. פגשתי בעיניה את המבט של מי שכבר לא בטוחה שמגיע לה להינצל. ומעבר לחלון, בחדר ההמתנה, הייתה בתה ילדה קטנה, ארבע אולי חמש. באה עם אלבום צביעה משומש על הברכיים. רגליה לא מגיעות לרצפה. נעליים עייפות. היא צובעת בריכוז עיקש, כאילו אם תמשיך מספיק חזק, אולי העולם לא יתפורר.
היא לא שואלת שאלות, רק מחכה. כפי שיודעות להמתין רק ילדות שהבינו מוקדם מדי שבוגרים לא תמיד מחזיקים בתשובות.
בתוכי השתרר שקט מוזר, ובהירות צלולה. אם האישה הזאת תלך, לא ילך רק אדם עבור הילדה הזאת העולם ייפול.
ניגשתי חזרה הפעם בטון רשמי, כאילו זו עוד פרוצדורה: “אני אקח את זה על עצמי.” המבט שננעץ בי היה ספקני, לא עוין. הרי אני כבר “מחוץ למשחק”, חתום על החלטה שאיש לא רצה. אולי חשבו שאני עקשן, אולי פזיז. אולי צדקו.
באותו לילה ישבתי במשרדי החשוך. העיר נמה. באופק, מעל רחוב אבן גבירול, נשמע טרמא. החיים המשיכו, לא יודעים מה יוכרע בבוקר. ידי רעדו קלות לא במידה בולטת, אבל מספיק כדי שאשגיח.
לא מצאתי תוכנית בטוחה, לא דרך כניסה מוגנת. רק מרחב צר, חסר רחמים, בו מילימטר הוא ההבדל בין חיים למוות.
אני לא איש דתי. אני מאמין בלחץ דם, בכלים, בתפר מדויק. ובכל זאת, במגירה התחתונה של שולחני מונחת תפילת דרך קטנה למינציה סמל משפחתי מהבית. קיבלתי אותה כשנכנסתי ללימודי רפואה, עם משפט אחד: “הרפואה מגיעה רחוק, אבל לפעמים לא עד המקום שבו האדם מפחד ביותר”.
החזקתי אותה. לא התפללתי. לא חיפשתי מילים יפות. הנחתי את ידי על הדוקומנטים ולחשתי: “אני אעשה את שלי. אל תשאיר את ידי לבד”.
בבוקר, חדר הניתוח היה קר כרגיל. ובכל זאת, משהו באוויר שונה. קולות מרוסנים, תנועות מדודות, כמעט מכובדות. המרדים התחמק ממבטי לא מחוסר אמון, אלא כי ברגעים כאלה עדיף לא לחשוף פחד.
התחלנו, והיה קשה בהרבה ממה שראו קודם. דופן הכלי דם כה דק, שכל פולס מרגיש: הנה עוד רגע זה נקרע. בלי אזהרה. לתמיד.
לא הייתה זו מלחמה, אלא הליכה על חוט דק בין שמיים לתהום. כשהחזקתי את המיקרואינטרומנט, חשבתי: עכשיו הכל חייב להיות מושלם.
ואז, קרה משהו שלא אצליח להסביר אף פעם. העולם לא השתתק כאילו פסע צעד לאחור. המסכים עבדו, הצוות נשם ובתוכי, שקט. חמים. לא אדרנלין משהו יציב, תומך. ידי פעלו מעצמן הייתי מודע לכל תנועה, ויחד עם זאת כאילו צפיתי בזה מבחוץ.
נכנסתי למרחבים שאינם נראים, נגעתי במבנים שלא סולחים על טעויות ובכל זאת, הכל נותר שלם. “לחץ הדם יציב”, לחש המרדים, בקול מופתע. לא השבתי פחדתי שמילה תערער את האיזון.
ואז זה נגמר. ארבעים דקות שנדמו כנשימה ארוכה. הנחתי את הכלים: “האנוריזמה מנותקת. סוגרים.” אף אחד מחא כפיים לא נהוג כך. אבל הבחנתי בדמעות בעיני האחות, וברופאה צעירה שמביטה במסך כאילו הבינה לראשונה ש”בלתי אפשרי” אינו פסק דין תמידי.
אובדן דם מזערי. בלי בלגן. רק קו דק שחצינו.
בשירותים הבטתי במראה. בדרך כלל חש ריקנות אחרי ניתוח כזה. הפעם לא. חשתי שליו, חד. ידיים ישנות שעוד ידעו להציל אם, ולא להותיר ילדה לבד. ידעתי גם מה שאני יודע.
שבוע אחר כך ראיתי אותה במסדרון הולכת לאט, יד ביד עם בתה. בוכה, מודה, קוראת לי גיבור. הנדתי בראש: “לא הייתי לבד”.
היא חייכה, חשבה על הצוות וצדקה. אבל זה לא היה הכל. מאוחר יותר החזרתי את תפילת הדרך למגירה, לא כהוכחה, לא כגביע אלא ביראת כבוד.
המדע מסביר כיצד הדם זורם ולמה הקליפס מחזיק, מסביר הרבה אבל לא את הרגע הזה, שבו, על הקצה, אדם מוצא בתוכו שקט שלא יצא ממנו.
אולי זו המורשת: להודות שלפעמים אנחנו רק כלי. ובאותו יום, בחדר הניתוח, ידעתי דבר אחד לא היינו לבד.
לא ברעש. לא בנס. במשהו שקט כמו יד על כתף, נשימה שאומרת: עוד לא. לא היום.
ומאז למדתי התקווה לא נכנסת עם מהומה. לפעמים היא פשוט עושה את שלה, דרך שתי ידיים שנעשות לכמה רגעים כל כך שלוות כאילו מישהו מחזיק אותן.
