Сын Яэль месяц назад женился во второй раз, и на этот раз привёз в гости к новой бабушке свою новую жену со старшей дочерью, тринадцатилетней Ноам. Гостить Ноам осталась у Яэль на целую неделю.
Перед отъездом мама Ноам шепнула свекрови:
תשימי לב, זו פעם ראשונה של Ноам במושב. והיא לא פשוטה בכלל, הגיל שלה כזה… אז, תהיי איתה קשוחה קצת, טוב? אם יהיה משהו לא בסדר – תתקשרי, אני באה ולוקחת אותה.
מה זאת אומרת “אם יהיה משהו”? לא הבינה יעל.
הכלה החדשה רק חייכה, נתנה ליעל נשיקה על הלחי, עלתה לרכב עם בעלה ונסעו.
ישר כשהם יצאו, פנתה יעל אל הילדה:
Ноמי שלי, תביאי לי מים מהברזיה ליד המועדון, והושיטה לה דלי ריק.
לברזיה? לא הבינה הילדה.
כן, את רואה, ליד שער היציאה? שם עומדת עמוד עם ידית. שמים את הדלי, לוחצים על הידית, וממלאים מים. אחר כך מביאים לפה לתוך הבית.
אבל למה מהברזיה ולא מהברז שבמטבח? בטח יש לכם ברז במטבח? שאלה Ноам בפליאה.
ברור שיש ברז, חייכה יעל, אבל כבר שבוע אין מה שיזרום בו.
למה?
כי שלמה האינסטלטור מהשכונה סגר את המים. צריך להחליף איזו ברזיה. אז בינתיים רק מים מהברזיה. שמה תמיד יש.
לא… הניחה הילדה את הדלי אני לא אעשה את זה. יש ברז – חייבים שיהיו מים.
טוב, משכה יעל בכתפיה. אז בינתיים תוכל לשטוף ידיים ודברים כאלה מהחבית של מי הגשם בצד הבית.
מהחבית? אבל יש שם זחלים! התפלאה הילדה יותר.
זה רק זחלים של יתוש, יעל הרגיעה, לא מזיקים.
ומה עם לשטוף שיניים? גם מהחבית?
כמובן. כי אין מים בברז של הכיור.
טוב, אז אלך לברזיה, ענתה הילדה בעצבים, לקחה שוב את הדלי והלכה.
אחרי כרבע שעה חזרה מיוזעת, עם אולי שלושה ליטר מים בדלי.
מה קרה, למה כל כך הרבה זמן? התעניינה יעל.
לא ידעתי איך זה עובד. למזלי, עזר לי איש אחד שעבר ליד.
נהדר. יעל העבירה את המים לכיור בחצר והושיטה שוב את הדלי.
עכשיו צריך למלא מים גם בשביל הבישול לערב.
מה? נבהלה הילדה. צריך עוד מים גם בשביל זה?
בטח! אם את רוצה, אפשר לקחת מהחבית.
לא, לא! קראה הילדה וחטפה שוב את הדלי.
כך Ноам התרוצצה הלוך ושוב חמש פעמים, עד שיצאה ליעל אפשרות לבשל כבר.
סבתא, למה לא מתקנים את הציבורי? בעיר שלנו מתקשרים ואם התקלקל משהו, אחרי שעה כבר באים ומתקנים.
פה זה אחרת. יש ללכת לבית חמישים ושמונה, שם שלמה גר, ולהודיע לו. אבל לבן אדם הזה תמיד יש מים, אז לו לא דחוף.
ולמה את לא הולכת ודורשת?
נמאס לי כבר ללכת, אמרה יעל. שלמה במושב הזה כל היום בשדה, פעם בגן ירק פעם ברפת… פעם אומר “מחר”, ועד היום לא בא. הוא לבד פה ביישוב…
טוב, אמרה הילדה ביישוב דעת, איזה בית אמרת?
חמישים ושמונה.
ואיפה זה?
שם, יעל הראתה לכיוון הבתים, מה את מתכננת?
אני הולכת בעצמי לשלמה הזה.
הילדה מיהרה החוצה, ויעל לא הספיקה אפילו לעצור אותה. עברה חצי שעה, ויעל יצאה חסרת סבלנות לביתו של שלמה.
הילדה שלי הייתה פה? שאלה את אשת שלמה.
הילדה השובבה שלך? הסתכלה עליה אשתו בזעף.
למה שובבה?
מה זאת אומרת! דרשה לראות את שלמה מיד. התחילה להטיף מוסר שהוא רק דואג לעצמו. ואני נשבר לי ממנה בסוף. ואז היא אומרת שאם שלמה לא פותח היום את המים אצלכם, היא תצית לנו את הסככה. תארי לך!
אלוהים! נבהלה יעל. באמת Ноам אמרה את זה?
ну, שתביני מה זה נאנחה האישה, לא כדאי להתעסק איתה…
ואיפה היא עכשיו?
איך אני אמורה לדעת? הלכה, כנראה, לשדה של שלמה.
ושלמה איפה הוא?
איפה שיהיה, אם לא בתקן טילים, אז בשדה, תוקן טרקטורים מפורקים.
וואי! קראה יעל, שילדה רצה עכשיו בין קציר ואסיף. מיהרה לשם.
לא הספיקה להגיע לשדה. פתאום ראתה טרקטור מתקרב. נוהג שלמה ובצידו יושבת Ноам, זעופה.
שלך? צעק שלמה על גבי הטרקטור, מסמן אל הילדה.
יעל הנהנה.
ולאן אתה לוקח אותה, שלמה? למשטרה? אל תשכח שהיא קטינה!
איזו משטרה? ענה בקול צחוק. אני בא להחליף לכם את הברז. הילדה הזאת שלך, מאיימת שתחורר לכולם את גלגלי הקומביין אם לא תביא מים לברז. איזה שטויות, גלגלי קומביין ממסמר… צחק שלמה. אבל תדעי הלוואי על המושב עוד כמה כמו שלך. תוך כמה שנים, פה הכל משתנה לטובה. נו, מישהי רוצה לנהוג בטרקטור?
בטח! קפצה Ноам בהתרגשות.
יופי, קחי הגה ותעזרי לי עם המפתחות. נלך לתקן את הברז.
יאללה! קראה הילדה בשמחה ותפסה בהגה.
את Ноам לקחו מהבית של יעל רק כעבור עשרים ימים, ב־30 באוגוסט, בקושי, כי למחרת כבר התחילה שנת הלימודים. יכול להיות שהייתה נשארת עוד; אחרי הכל, בסתיו החיים במושב תמיד מלאים בעבודה ואפשרות לשינויים.
לפעמים, כשנדמה לנו שבני הנוער לא מסתדרים, כל מה שצריך זה אתגר, מעט אחריות ואמונה בהם. בסופו של דבר, הילדה העירונית לימדה את כולנו שיעור על תעוזה, יוזמה ויכולת להשפיע על המציאות לטובה.
