יומן אישי יום רביעי, ערב
אני חושבת שוב על אותו זאב, שבמשך שבועות בחר דווקא בחצר שלי ביישוב הקטן בקצה יער בן שמן. הוא היה צעיר ויפה, ממש פראי, אבל היה בו משהו שונה; במקום להסתתר בצל העצים, הוא התקרב לאנשים ולכלבים שבחצרות. הוא לא טרף עופות ולא היה אגרסיבי פשוט התיישב מרחוק, מתבונן באנשים ובכלבים, בריכוז, בסבלנות, כאילו מבקש שיבינו אותו. מבטו היה כמעט אנושי.
יותר מכל, הוא נמשך אל תמרה כלבה לא מרשימה במיוחד, שגרה איתי מאז שהגעתי ליישוב. כולם סביבי צחקו וקראו לי כלת הזאב, אבל לי זה לא היה מצחיק כלל. בוקר אחד, כשיצאתי למלא מים מן ברז בחצר, ראיתי את הזאב מכורבל ליד מלונת הכלבה. עיניו היו עצובות כל כך, שאי אפשר היה להתעלם זה לא היה מבט של טורף, אלא ייאוש טהור.
למה דווקא הזאב הזה בחר בחצר שלי?
שיחות על הזאב היו בהתחלה מלאות פחד, אבל עם הזמן אנשים התרגלו לנוכחותו. הוא לא תקף אף אחד, לא פגע בבעלי חיים רק הסתובב בפאתים, מנסה להתקרב לכלבות. את הכלבים הזכרים הוא נמנע, אבל אל תמרה נמשך באדיקות, כאילו חיפש לו בת זוג. כך הגיע אליי.
תמרה הייתה ידידותית נבחה בשמחה וניערה זנב, בעודו מביט בה ואחר כך בי, ממתין כאילו לבקש רשות. אולי כולם צחקו, אבל הרגשתי שמשהו עמוק מתרחש כאן לא רק סיפור מוזר.
יום אחד הבחנתי בצווארו. היה שם סימן כהה כמו חגורה או קולר. הרעיון שזאב פרא יכול להסתובב עם קולר לא הרפה ממני. אחר הצהריים, כשהוצאתי בשר לחצר, הזאב לא אכל. הוא רק ליקק את החתיכות וניסה בכאב ללעוס, אך לא הצליח לפתוח את פיו לגמרי. הפחד שלי התחלף ברחמים. טורף שאינו מסוגל לאכול הוא כבר לא מסוכן.
כל יום חציתי את הבשר קטן יותר. התקרבתי, דיברתי אליו ברכות, כמו לילד. ואז, לראשונה, נגעתי בראשו.
מתחת לאצבעותיי הרגשתי את הקולר הישן, קבור ונטוע בבשרו. שריד לאכזריות אנושית. נשמתי עמוק, לקחתי סכין וחיפשתי את הסוגר עד שחתכתי אותו. הזאב הזדעזע, ברח עמוק ליער.
בבוקר הבא הבאתי את הקולר למכולת של היישוב. הגברים זיהו אותו מיד לפני שנים ברח זאב מתחנה לאימון כלבים. אותו זאב. כולם פרגנו וסיפרו, אבל אני חשבתי רק עכשיו הוא חופשי.
הוא חזר, אכל בקלות, התחזק. יום אחד, כשטבל, ניגש אליי בעדינות ושם את ראשו על ברכי.
הפתעה גדולה כדי לאחר זמן. תמרה המליטה ארבעה גורים דמויי זאב וגור שחור אחד. כל היישוב הופתע: הזאב לא ביזבז את זמנו.
הזאב הפך שוב למבקר קבוע; היה מביא אוכל, מרחרח ומלקק את הגורים. מהחלון ראיתי איך הפך לאב, והחצר שלי לחלק מהלהקה שלו.
אחר צהריים הגיע גבר גס בעל התחנה ההיא. דרש להחזיר את הזאב, ניסה לקנות את הגורים. כשסירבתי, איים בכוח. אז קרה משהו שהיישוב לא ישכח: הזאב זינק מעבר לגדר, הפיל אותו, ונעמד ביני לבין האיש והגורים. האיש ברח בפאניקה ואני הפנמתי: זה אכן הזאב שברח מהתחנה המפורסמת.
הגורים גדלו, יום אחד הלכו אחרי אביהם. שנים אחר כך מספרים יערנים על זאבים שחורים לא רגילים באזור. אני מחייכת נכדים של תמרה.
הזאב בא לעיתים אבל כל ביקור שלו כבר סיפור חדש.
לפעמים, אמון נולד דווקא בין אדם לבין הטבע הפראי. בחרתי להעניק חמלה, והוא בחר להגן ולשמור. כך, זאב בודד מצא להקה, ואני סיפור שמזכיר: טוב תמיד חוזר.
ומה אתם חושבים? האם בעלי חיים פראיים מסוגלים לזכור חסד ולהשיב עליו?
