בפאתי מושב קטן בגליל, ליד עצי הברוש והכרמים, הופיע לפתע זאב בודד. צעיר, חזק, פראי לחלוטיןאבל לא ברח ליער, אלא דווקא נמשך אל אנשים ואל הכלבים שבחצרות. לא הסתובב בלילות, לא פגע בעופות, אפילו לא הפגין אגרסיה. רק הגיע, ישב בצד, הביט בסבלנות, בעיניו כמעט אנושיותכאילו רצה שיבינו אותו.
הכי משך אותו כלבה פשוטה, שקיבלה את השם גְּלִית, כלבתם של נוּרית ובני משפחתה. אנשי המושב צחקו וקראו לנורית “כלת הזאב,” אבל לה לא היה מקום לצחוק הזה. בוקר אחד, כשהלכה לשאוב מים, ראתה את הזאב שוכב לצד מלונת גְּלִית. מבטו היה מלא געגוע, לא היה בו רוערק ייאוש שקט שכאב בלב.
מה קרה לזאב הזה? למה שוב ושוב בחר דווקא בחצר של נורית?
בהתחלה שכנים חששו מן הזאב, אבל עם הזמן החשש נחלש. לא פגע בצאן ולא תקף אנשיםרק הסתובב בשדות, נמשך לכלבות והתרחק מן הזכרים. חיפש בת זוג, וכך דרכו הובילה אל ביתה של נורית.
גְּלִית קיבלה אותו בחיוך ובנפנוף זנב. הזאב הביט בה, לפעמים הפנה עיניו לחלון הבית, כאילו מחכה לאישור. נורית צחקה עם כולם, אבל בלבה ידעהיש כאן משהו עמוק יותר, משהו שהוא לא רק התנהגות מוזרה של חיה.
יום אחד, כשהזאב לא ברח אפילו מרעש הדליים, הבחינה נורית בסימן כהה על צווארו. כמו רצועה או קולר. המחשבה שזאב פראי נושא קולר אנושי הציקה לה. הוא נעלם, אבל הדאגה נותרה.
בערב יצאה לגינה עם בשרואז הבינה הכול. הזאב לא אכל, רק ליקק את הבשר וניסה ללעוס, אבל הפה שלו כמעט לא נפתח. הפחד התפוגגחיה שאינה מסוגלת לאכול, אינה מסוכנת לאדם.
הבשר נחתך קטן יותר מדי יום, כדי שיוכל לבלוע. נורית התקרבה, דיברה אליו בשקט כאילו הוא ילד. וברגע אחד נגעה בראשו.
הרגישה קולר עור ישן, מוברג חזק בבשרו. סימן אכזרי של אדם שנתקע כלולאה קטלנית. בנשימה עמוקה שלפה סַכִּין, חיפשה את הסוגר וחתכה את הרצועה. הזאב זינק ונעלם אל היער.
למחרת הביאה נורית את הקולר למכולת המקומית. הגברים זיהולפני כמה שנים ברח זאב צעיר מתחנת אילוף. אותו אחד. התווכחו וצחקו, אבל נורית לא חשבה אלא על דבר אחדמעכשיו יוכל סוף סוף לנשום.
והזאב חזר. אכל ללא קושי, התחזק מיום ליום. יום אחד, אחרי שאכל לשובע, ניגש ונחבט בראשו בעדינות אל ברכיה של נורית.
אבל ההפתעה האמיתית הגיעה מאוחר יותר. גְּלִית המליטהארבעה גורים, ואחד שחור במיוחד. אנשי המושב נדהמוהבודד לא בזבז זמן.
הזאב ביקר את גוריו, הביא מזון, הריח אותם בזהירות, ולא פעם ליקק אותם. נורית ראתה מבעד לחלון וידעההחצר שלה הפכה לחלק מהלהקה שלו.
יום אחד הגיע בעל התחנה המחוספס ודורשהחזירי את הזאב, רצה לקנות את הגורים, ובשמעה סירוב, איים עליה. ואז קרה משהו שהמושב לא ישכח.
הזאב קפץ מעל הגדר, הפיל את האיש והגן עליה ועל הגורים. האיש ברח מהזירה, ונורית ידעהזה אותו זאב שברח מאדם.
הגורים גדלו ויום אחד הלכו בעקבות אביהם. שנים אחר כך סיפרו ציידים על זאבים שחורים בגליל. נורית חייכהאלו נכדיה של גְּלִית.
הזאב חזר לבקר בבית לא פעם נוספת. אבל, כך נורית אמרה, זאת כבר סיפור אחר לגמרי.
לפעמים אמון נולד דווקא במקום הכי בלתי צפויבין אדם לטבע פראי. נורית העזה להעניק חמלה, והזאב הגיב כמו שרק ידעבהגנה ונאמנות.
כך זאב בודד מצא את להקתו, ואישה קיבלה סיפור שמוכיח: הטוב תמיד חוזר.
ואתםהאם אתם מאמינים שזאבים פראיים יכולים לזכור חסד ולהחזיר עליו, כשצריך?
