לקחתם דירה במשכנתא? קראה בשמחה יעל. איזה יופי, בתי! פשוט נהדר!
נועה בקצה השני של הקו צחקה, ויעל שמעה את ניר אומר משהו ברקע.
אמא, למה את צועקת ככה? השכנים ישמעו…
אז שישמעו! חייכה יעל. מתי אפשר לבוא לראות? היום? מחר? אני אופה עוגה, את הזאת עם התפוחים שניר אוהב.
נועה השתתקה לרגע.
תבואי בשבת, בדיוק נסדר את הרהיטים.
בשבת יעל עמדה באמצע הסלון המואר והסתובבה לאט, מתבוננת בתקרות הגבוהות, בחלונות הרחבים, בטיח החדש על הקירות. ריח צבע ועץ טרי עדיין עלה מהבנייה החדשה.
המטבח ענק, תארי לך! נועה ליוותה את אמא שלה במסדרון. ויש מרפסת סגורה, אפשר לשים שם אחר כך עגלה.
איזה יופי ליטפה יעל את הקיר. ניר, כל הכבוד!
ניר רק משך בכתפיו.
אנחנו משתדלים, יעל.
בארוחת הצהריים, אחרי שחתכה לעצמה עוד חתיכת עוגה, סוף סוף אמרה יעל מה שטרף את ליבה כל אותו בוקר.
כל כך דאגתי לכם, אתם אפילו לא יודעים עד כמה. נועה בחודש שביעי, ואתם בדירה שכורה, מתי שהבעלים היו יכולים להגיד ללכת. זה לא נורמלי!
נועה הביטה בניר. יעל הבחינה איך בתה מצמצה את שפתיה קלות.
אמא, הסתדרנו.
הסתדרתם יעל הניחה את המזלג. ואני לא ישנתי לילות, חושבת מה יהיה, אם יקרה משהו. לילד צריך בית אמיתי, יציבות.
ניר השתעל והרחיק את הצלחת.
התשלום, כמובן, לא קטן. אבל ערכנו חישובים.
גדול? נשמעה יעל דרוכה.
סביר ענתה מהר נועה. לתל אביב, סביר.
יעל הסתכלה על בתה, על הכתפיים המתוחות, על ניר שבוחן את דוגמת המפה, והבינה שהם חוששים, גם אם לא יודו בזה.
תקשיבו, אמרה יעל ברצינות. אני אעזור לכם, אין על מה לדבר. וגם ההורים של ניר ידאגו, נכון?
הבטיחו הנהן ניר. אמא שלי אמרה שכל חודש תתרום מה שהיא יכולה.
נו, אז תראו יעל נשענה אחורה בכיסא. תסתדרו. ביחד, הכל אפשרי.
נועה חייכה חיוך קטן, אך הדאגה בעיניה נשארה…
רפאל נולד במרץ, גדול, רועש ובריא. יעל ביקרה כל שבוע, בישלה מרקים, כיבסה מוצצים, טיילה עם הנכד בעגלה החדשה בשכונה.
החיים חזרו לשגרה. ניר קודם בעבודה, ונועה התחילה לדבר על ילד שני.
כעבור שנתיים נולדה דניאלה, והדירה שוב התמלאה בצחוק ילדותי, צעצועים, ולילות חסרי שינה. יעל הביטה בבתה ובעיניה המאושרות וחשבה שהכול הסתדר כמו שצריך.
ואז פיטרו את ניר מהעבודה.
יעל גילתה על כך רק מאוחר יותר. נועה התחמקה מתשובות, סיפרה שהכול בסדר, רק עייפים. האמת יצאה במקרה, כשיעל קפצה בהפתעה ומצאה את בתה בוכה מול ערמת ניירות.
אנחנו לא עומדים בזה, אמא נועה לחשה בשקט. שלושה חודשים איחור. הבנק מתקשר כל יום.
יעל עזרה ככל שיכלה, אספה כסף מהמשפחה ומהחברים, אך זה לא הספיק. גם ההורים של ניר התקשו לפרנס אחרי שסבא עבר ניתוח.
כעבור חצי שנה הדירה נלקחה…
יעל ישבה אצל חברתה ענת ולא הצליחה לגעת בתה שלה.
עכשיו הם גרים בדירת חדר הידקה יעל את היד לכוס. שני ילדים, ענת. רפאל בן ארבע, דניאלה בת שנתיים. אין להם איפה לגדול, לרוץ, הם על הראש זו של זו כל היום! ארבע נפשות בחדר אחד!
ענת נדה בראשה.
אוי, יעל, זה נשמע נורא!
אמרתי להם: תסתדרו יעל מחתה דמעות. הבטחתי להם שאעזור. אבל מה כבר אני יכולה? קצבת זקנה קטנה, עבודות מזדמנות. אני שכנעתי אותם שהכול יהיה בסדר!
לא יכולת לדעת איך יתגלגלו החיים.
זה משנה משהו? יעל דחפה את הכוס. זה עוזר לנועה? לילדים?
יעל הסתירה פנים בידיה. חשבה שרווחה לכל חזקה בבת ובמשפחתה. בסוף רק החמיר. פעם שכרו לבד, עכשיו עם שני ילדים, הכל צפוף.
הזמן חלף…
בסוף נועה וניר הצליחו לסגור את החוב לבנק. זאת הייתה החדשות הכי טובות זה זמן רב.
ומה עכשיו? שאלה יעל.
שוב חוסכים לדירה הודתה נועה. אולי נוותר על חלומות לוקסוס וניקח משהו קטן יותר.
שיהיה יעל הנהנה, אף שנועה לא יכלה לראות. העיקר שזה שלכם.
עברו עוד שנתיים. רפאל חגג שש, ויעל הגיעה ליום הולדתו עם קופסה ענקית ביד. בחרה את הקונסטרוקטור בקפידה, שעה שלמה הסתובבה בחנות עד שמצאה את זה עם המכוניות והמוסך שרפאל פינטז עליו כל החורף.
סבתא! הילד רץ אליה וחיבק אותה. זה בשבילי?
בטח שבשבילך יעל נשקה לו בראש. ויש גם עוד משהו.
יעל הוציאה מהמזוודה מעטפה ונתנה לרפאל. הילד הציץ פנימה והעיניים שלו נפתחו.
כמה זה?
עשרת אלפים שקלים כרעה יעל רצית טלפון חדש? הנה, תתחיל לחסוך. סבתא תעזור.
רפאל חיבק את המעטפה ורץ להראות לדניאלה. נועה עמדה בפתח המטבח וצפתה, אך יעל לא הבחינה בעצב בעיניה.
שבועיים לאחר מכן, יעל חייגה לרפאל. הוא ענה אחרי שלוש צלצולים.
הלו, סבתא!
שלום, ילד שלי! מה שלומך?
בסדר! ענה בשצף קנו לי בגדים חדשים לקיץ, שורטים, חולצות, נעליים עם אורות!
יעל נדרכה.
מאיפה היו להורים כסף?
אמא השתמשה בכסף שנתת לי סיפר בתמימות אמא אמרה טלפון נקנה אחרי זה, קודם בגדים.
יעל קפאה, משהו חם וכבד הלחיץ אותה בחזה.
תקרא לאמא, ביקשה בשקט.
היא עסוקה.
טוב, גייסה חיוך להתראות, אהוב שלי.
יעל ניתקה וישבה דוממת עשר דקות. היה ברור לה שהיא תצטרך “לחנך” את בתה מחדש.
למחרת על הבוקר הופיעה יעל אצל נועה.
איך עשית את זה? תקפה יעל. נתתי את הכסף לרפאל! לא לך!
נועה עצמה רגע את עיניה.
אמא, תרגעי.
מה?! נעלבה יעל. הילד חלם על טלפון! במיוחד הבאתי לו כסף שיחסוך! ואת ביזבזת!
פניה של נועה נעשו קפואות.
פעלתי כפי שחשבתי לנכון.
לנכון?! יעל התריעה לקחת כסף לא שלך לשורטים?
הילד היה צריך בגדי קיץ ענתה נועה בשקט לא היה לנו עודף כסף.
ולשאול אותי? התקרבה יעל להתייעץ?
לא, אמא נועה נדה בראשה בדירה שלי אני מחליטה על הכסף. זה לא עניינך.
לא ענייני?! יעל צעקה הכסף שלי ואתם לא יודעים להתנהל! כבר איבדתם דירה לך ולניר! ברור מי השניים פה שלא מבינים כלום!
נועה החווירה אך שתקה.
עכשיו גם לוקחת מהילד! יעל המשיכה בושה וחרפה!
תלכי, אמא אמרה נועה בשקט בבקשה, תלכי.
יעל הסתובבה ויצאה בלי להיפרד. כל גופה בער מכעס. הבת טעתה, ועוד מעיזה להוציא אותה! נועה עוד תחזור ותבקש סליחה!
אבל עובר חודש, נועה לא מתקשרת ולא מגיבה להודעות.
יעל שוב התיישבה במטבחה של ענת, מועכת מפית נייר.
היא ניתקה ממני קשר נדה יעל לא נותנת לראות נכדים, לא עונה לטלפון.
ענת מזגה לה עוד תה.
ומה אמרת לה אז?
את האמת! התפרצה יעל שהם לא יודעים להתנהל, שלא מבינים כלום! זה לא נכון?
ענת שתקה, מביטה מהחלון.
יעל, נתת כסף לנכד כמתנה?
כן.
נתת, אז זה כבר שלו ענת הפנתה אליה מבט זה לא כבר שלך.
אבל זה היה בשביל טלפון!
הם קנו בגדים ענת משכה בכתפיה צריך היה לקנות לילד בגדים לקיץ, לא טלפון.
יעל פתחה את הפה, אבל ענת עצרה אותה.
וגם לא היה צורך להזכיר משכנתא. הם שילמו חובות, עבדו קשה, גידלו ילדים. וכינית אותם חסרי אחריות.
התכוונתי לטובתם נכנעה יעל דאגתי להם.
דאגת, כן. אבל יצא שפגעת הנהנה ענת. אולי תנסי להתקשר ראשונה? תגידי סליחה?
יעל הידקה שפתיים והסתובבה. הרי היא המבוגרת ורצתה רק טוב… אבל לפעמים, כדי לשמור על המשפחה והאהבה, צריך גם לדעת לבקש סליחה, ולהניח שילדים בונים את חייהם בעצמם.
