נמאס לי כבר לשמוע את הסיפורים שלה על המשפחה שלה!
היא השכנה שלנו, את יכולה להקשיב לה שאל בעלי בעדינות.
אבל היא תמיד חוזרת על אותם הדברים.
דבורה הייתה בחורה סבלנית ושקולה, אבל כשהיה מדובר בשכנתה רוני הסבלנות שלה נגמרה. בעלה, עידו, לא הצליח להבין למה. הרי פעם הן היו כמעט כמו אחיות. רוני הייתה מבוגרת מדבורה בחמש עשרה שנה. כשנפטרו הוריה, רוני ושתי אחיותיה התחילו לחלוק את הדירה המשפחתית הקטנה בגבעתיים. לכאורה, הכול היה צריך לעבור חלק שלושתן הסכימו למכור את הבית ולחלק את הסכום, חצי מיליון שקל, שווה בשווה. אבל מהר מאוד פרץ סכסוך.
דבורה לא ידעה בדיוק מה היו כל הפרטים, רק שמעה מסבתה שרוני ביקשה להישאר בבית כי עברה תקופה קשה, והבטיחה שתחזיר להן את חלקן כשיתאזן מצבה. שתיהן חתמו על ויתור רשמי על הזכויות בדירה. מה קרה לאחר מכן? דבורה רק יכולה לשער כנראה שרוני עדיין לא שילמה להן.
רוני נהגה להופיע אצלה ולשפוך בפניה את ליבה:
הן פשוט שכחו ממני. לא מתקשרות, לא כותבות, לא שואלות לשלומי. לא מעניין אותן כלום חוץ מהכסף.
טוב, ברור, הרי הבטחת להחזיר. אבל לא כולן רעות, ומרושעות, רק היא הטובה והמסכנה.
אפילו חשבתי להתקשר אליהן המשיכה רוני בבכי אין לי מספיק כסף להחזיק את הדירה לבד, גם להן יש חלק! זה לא רק שלי, נכון?
אבל הן ויתרו על הזכויות.
ומה אם הן ויתרו? זה עדיין גם שלהן. הן נולדו פה! זה היה הבית של אבא שלהן, לא אכפת להן בכלל?
אולי הן כועסות שפשוט לא שילמת להן את מה שהבטחת.
קודם כל, אף אחד לא הכריח אותן לחתום. שנית, אמרתי שאחזיר כשיהיה לי, ובינתיים אין. הרי זה אבסורד למכור את הדירה, רק כדי לשלם להן. לאן אני אלך? אף אחד לא חושב עלי, רק על הכסף.
דבורה הביטה בעידו. הוא עמד שם, המבט שלו אומר לה שהוא מבין עכשיו; שאין לו עוד שאלות למה אשתו לא מתלהבת מהביקורים של רוני.
