יומן אישי תל אביב, 2024
מהרגע הראשון שהכרתי את רומי, האהובה שלי, ההורים שלי לא הסכימו עם הקשר שלנו. זה היה בשנה השנייה ללימודים באוניברסיטה בתל אביב, ושם, ברגע אחד, התאהבתי בה לחלוטין. רומי ואני התחלנו לצאת, אבל מהר מאוד עמדנו מול אתגר לא צפוי רומי נכנסה להריון בשנה השלישית, באופן שלא תכננה. היא בחרה ללדת, ואני תמכתי בה בכל הלב, מתוך אמונה שהאהבה שלנו תוכל לנווט אותנו במסע החדש הזה.
רצינו לספר על כך להורים שלה, בתקווה שיבינו ויתמכו. ההורים של רומי היו בתחילה מהוססים, אבל בסופו של דבר קיבלו אותנו וליוו אותנו בעידוד וסיוע. זה היה מרגש לקבל את התמיכה והחיבוק שלהם.
לעומת זאת, כשסיפרתי להורים שלי על ההריון, הם הגיבו בדיוק ההפך. אבא שלי היה נסער מאוד, מודאג מהאחריות הכלכלית ומהעול שיגיע. הוא הביע את אי הסכמתו בצורה קשה ולא הציע שום תמיכה או הבנה.
תחושת הפגיעה והאכזבה גרמה לי להתרחק מהוריי. במשך חמש שנים כמעט ולא דיברנו, ואת הילד שלי, נדב, שמרנו רחוק מהמשפחה שלי. מדי פעם דיברתי עם אמא ואחותי בטלפון, אבל לא אפשרתי להן להיות נוכחות בחיי נדב.
בינתיים, הקשר שלי עם רומי הפך איתן וחזק יותר. כשנדב היה בן ארבע, החלטנו להרחיב את המשפחה רומי שוב נכנסה להריון, והפעם חיכינו לבת קטנה. לא משנה כמה שמחתי מהבשורה הזאת, לא יכולתי להתעלם מהרגשות המעורבים שעלו בי כשקיבלתי טלפון מאמא שלי לפני זמן קצר. קיוויתי שהיא תבין סוף סוף את הבחירה שלנו, אבל השיחה נסובה סביב אחותי, יעל, שנכנסה להריון מגבר שבקושי הכירה.
אמא ביקשה ממני עזרה כספית דחופה, בתקווה שאעזור ליעל במצבה. לא היה ניתן לפספס את הצביעות של הרגע, בהתחשב בדרך שבה ההורים שלי הגיבו כאשר אני ורומי עמדנו מול סיטואציה דומה בעבר. למרות שאני לא שומר טינה, זכרונות חוסר התמיכה שלהם עדיין צורבים בי.
אני אמנם מרחם על יעל, אבל לא יכולתי שלא לחשוב על האולטימטום שאבי נתן לי אז, ושנראה כאילו נשכח פתאום. למרות הכאב שחוויתי, הבנתי שעליי להיות אמפתי כלפי אחותי. יעצתי לה לשקול את כל האפשרויות ולבחור בדרך שטובה עבורה.
השיחה הזאת הייתה תזכורת מוזרה לעבר אך גם חיזוק לאמונה שלי להילחם עבור הבחירות שלי ולתמוך באנשים שאני אוהב, ללא קשר לנסיבות. המשפחה מורכבת, החיים מלאים בהפתעות, אבל למדתי שעם אהבה והבנה אפשר לגשר גם על הפערים הגדולים ביותר.
