תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו שקרה לי השבוע, באמת, בקטע כזה שממש חייכתי לעצמי אחר כך מרוב שזה כל כך טיפוסי.
אני בחופשת לידה עכשיו, עם שני ילדים מהממיםהבכור שלי נולד לפני חמש שנים, והקטנה הצטרפה לא מזמן.
אז תראי מה קרה: הכל התחיל מרשימה שקיבלתי מהחמות שלי, ישר אחרי שהתחתנתי עם שאול. הרשימה הזו כללה שלל טיפים והוראות, נגיד מה אסור לבשל כי שאול רגיש לכל מיני דבריםדברים חשובים, ברור. אבל היה שם סעיף שקצת תפס אותי לא מוכנה: “תגהצי לו את התחתונים,” ככה כתוב. לכאורה, אם הם לא מגוהצים, זה עושה לו סימנים… לא הבנתי את זה לגמרי, אבל אמרתי יאללה, היא אמא דואגת.
תראי, אני בחיים לא גיהצתי תחתונים, לא בבית שגדלתי בו, לא שלי ולא של אף אחד אחר. אבל חמותי ממש התעקשההחום של המגהץ והאדים “מחסלים את כל החיידקים”, לטענתה. ואפילו כשאלונה, הבן הבכור שלי, התחיל ללכת עם תחתונים ולא טיטולים, אוטומטית התחלתי לגהץ גם לו. עכשיו תחשבי, שתי ערימות תחתונים שמחכות למגהץ, וזה נהיה עבודה בפני עצמה.
עם הזמן המשכתי, כי ככה היה כתוב ברשימה, וחמותי כל פעם מזכירה שזו בריאות הילד והמשפחה. אבל עכשיו עם תמר, התינוקת, פתאום אין לי כבר זמן לכלום. כל אמא עם שני ילדים ואחד מהם תינוקת בטח מבינה בדיוק על מה אני מדברתלא מספיק לי הזמן גם לדברים הדחופים, ועוד מגהץ?
אתמול בלילה, שאול ניגש אליי ואומר בסוג של נעלבות: “נגמרו לי התחתונים על המדף,” כאילו מרמז שצריך לגהץ. הייתי עייפה רצח, אמרתי לו בקול הכי רגוע: “קח מתחתית הערימה של הלא-מגוהצים, זה בסדר.”
בערב, כששכבתי במיטה שנייה לפני שנרדמתי, שאול מתקשר לאמא שלו ומתלונן שאין לו תחתונים מגוהצים, והרגשתי שהוא שם עליי עין עקומה. הכל בגלל כמה תחתונים! מה עוד אפשר לעשות…
תגידי, את באמת גיהצת פעם את התחתונים של הילדים שלך? ואם כן, עד מתי המשכת? יש איזה טריק לקצר את כל הסרט הזה? אשמח לכל ארגון זמן או טיפ, כי אני מרגישה שזה פשוט לא נגמר.
