אבא! תבוא לראות מה קורה כאן. וניק הביא את המשפחה שלו הביתה
וייך של וניק הייתה מחזה של ממש צבעו היה סימן ההיכר: גב בגוון כחול-כהה, אותו גוון האפיין את האוזניים והזנב, בעוד שחזה, מנשקה, לחייו, “גרביים” מדויקים על כפותו, בטנו, קצה הזנב ומשולש לבן קטן על מצחו נראו בוהקים בלובנם. יחד עם גמישותו הטבעית של חתול, קשה היה שלא לחשוב עליו כעל יצירה אומנותית, כמו פסנתר כנף שמתחבא בתנועה שלו. עיניו של וניק היו ירוקות, שקטות ומלאות מחשבה מבט של זמר סרנדות חתולים מכובד לערבי תל אביב.
הוא היה חתול נדיר בהתנהגותו: מעולם לא קפץ על השולחן, לא שרט רהיטים, לא וניסה להפיל חפצים מהקומודה כמו ניוטון בגרסה החתולית שלו. איך היה כשהיה גור לא ידעתי, אולי היה מטפס על ווילונות, מתרוצץ אחרי צעצועים, הורס עץ חג המולד. כשאלינו הגיע, היה כבר חתול בוגר, עם אופי מגובש ורוח מיוחדת שנבנתה במקום אחר לא בדירה, אלא בדרך.
לפני שהגיע אלינו, חי וניק במחסן קטן של חבורת דייגים ביפו, בצדו השני של נחל הירקון. אך יום אחד, בעלים של המחסן הוחלף החדש אהב כלבים ושנא חתולים. זה קבע את גורלו של וניק. אלינו הוא הגיע בעזרת גיסי שעבד שם כרתך.
תראו, הכלבים שם יחסלו אותו, תוכלו לאמץ אותו? שאל בתחינה.
כמובן שהסכמנו. וניק, כאילו היה אביר צעיר ויפה, מיד החל לשפר את הגנטיקה החתולית בסביבה.
ואל תתפסו אותי על עניין “הסתובבות חופשית” והסיכונים הייתה זו סוף שנות השמונים, פרברי גוש דן כאן, לא היה כל כך וטרינר עם ידע, קיבלו טיפול בסיסי לחתולים, וכל הנושא של עיקור בכלל לא היה נושא לשיחה. אם היו מנסים לדבר עם הווטרינר השיכור מהמושב היה מסתכל כאילו נפלה עליך רוח שטות.
למרות כל “הרפתקאות הלב” שלו, אף אחת מהחתולות לא הפכה למיוחדת עבורו הוא התייחס אל כולן אותו דבר. זה נמשך עד שהופיעה היא עופרי.
באותו יום חזרתי הביתה אחרי משמרת לילה, התקלחתי ושקעתי בשינה. לקראת צהריים, בתי יפעת חזרה מבית הספר והעירה אותי ברכות.
אבא, תתעורר, חייבים לראות. וניק הביא את המשפחה שלו!
קמתי, הלכתי למסדרון, פניתי למטבח ונעצרתי, כאילו מישהו כיבה אותי. וניק ישב בפוזה רצינית: גב מתוח, כפות מסודרות מתחת לגוף, זנב כרוך סביב רגליו הקדמיות, אוזניים ושפם קדימה.
מולו, על הרצפה, התרוצצו שלושה גורים כולם בעלי הגוון הכחול-כהה במרכזם, “גרביים” לבנים, מנשקה לבנה, קצה זנב לבן. עוד שני צעדים ונעצרתי שוב מה שראיתי אחר כך הדהים אותי.
במשיכה מהקערה של וניק, בולעת אוכל ברעבתנות, חתולה דקיקה, פגועה, בצבע טאבּי: אפורה-פסים, אוזניים מנוקסות, מבט שבור.
כשהרימה את ראשה אליי, חשתי זעזוע: היה לה רק עין אחת.
רק התקרבתי לדלת הסבירה יפעת והם כולם חבורה אחת, מסודרים על השטיח בכניסה, וניק מלפנים. ניסיתי להרחיק אותם ואז שמתי לב יש לה בעיה בעין
טוב עשית שהכנסת אותם! עניתי בקשיחות.
ניסיתי ללטף את החתולה, אך היא מיד נלחצה, נסוגה ובעטה בי. האדם כבר לא היה לה מקור אמון. ברור שלפני כן פגשה אנשים שונים, לטוב ולרע. לחשוב מה יקרה לו הייתה נופלת בידיים של הכלבים המקומיים חצי פראיים, קשוחים, ציידים במיוחד כשהיא כבר איבדה עין.
בסוף השארנו את כל המשפחה אצלנו. וזה הניב שינוי מפתיע: וניק הפך לחתול ביתי למופת! בעבר היה נלחם חתול חתול בחצר מול חתולי רחוב אחרים על לבן של חתולות, מעתה כל הקרבות היו רק על טריטוריה. גם כשהיה מנוצח ופרוע, תמיד חזר הביתה אל חברתו הפגועה.
בערבים היו מתכרבלים יחד בתוך קופסה גדולה מתחת לשולחן במטבח וניק דואג, מלפף ומלקק בעדינות את עופרי, במיוחד ליד עינה הפצועה.
בסופו של דבר לא בלי מאמצים ולפעמים אפילו בקבוק ערק להסוואת עקשנותו של הווטרינר הצלחתי לגרום לו לטפל בעופרי. היו קשיים, זה היה תקופת חוק יבש, והשגת משקה הייתה מסע עצמאי.
את הגורים הצלחנו לחלק מיד אנשי הדייגים של יפו, ששמעו שהם צאצאים של וניק, חטפו אותם כאילו היו גורים של חתול ברמה עולמית. האחרים ציפו בסבלנות לתורם, כי ידעו שעופרי בוודאי תביא עוד גורים.
כך הדברים התגלגלו עופרי הביאה עוד שני דורות. אולם, יום אחד פשוט הלכה ולא חזרה היא לא הייתה נאמנה אבסולוטית, זה כבר הבנו.
חיפשנו אותה ימים, קראנו תחת החלונות, עברנו ברחוב, בדקנו מחסנים ופרדסים סמוכים חיפושים חסרי תוצאה. לפחות הגורים האחרונים כבר היו בוגרים, וכבר חולקו לכל דורש.
וניק, לעומת זאת, נעצב לפעמים היה יושב שעות על מרפסת החלון, לא מסיט מבטו מהרחוב, כאילו ממתין למישהו. לעיתים הסתובב בחצר ונלחם מאבקי חתולים אך החתולות שניצח לא הביאו שמחה, אף אחת לא הביא הביתה.
הזיכרון האמיתי לגבורתו נשאר בגורי האביב והסתיו עם צבעי חתול “מרקיז” אופייניים. ממש תזכורת שסבא וניק עוד חי, ולא איבד את רוחו.
לשלב “פנסיה מלא” הגיע וניק בסביבות 1998 חדל לצאת, ישן שעות ארוכות, אכל מעט הזדקן בגוף ובנפש.
ביולי 1999 קרה דבר בלתי צפוי התחיל ליילל בעדינות ליד הדלת, לשרוט ולבקש לצאת. פעם ראשונה, הרגשתי שזה לא סתם, והלכתי אחריו. היה חשש שייפול טרף לכלבים.
הצעדים של וניק מהמדרגות היו איטיים, כבדות כמו זקן עייף. הקיף את הבית ופנה לגבעה קטנה, מטרים ספורים מהבית. ניסיתי להרים אותו התנגד בכל כוחו: “אל תעיז אני חייב ללכת לבד.”
על ראש הגבעה, ליד שקע קטן, הוא עצר, הביט לי ישר בעיניים כאילו אומר משהו או רוצה לזכור לתמיד. עיניו הירוקות חודרות פנימה עד הלב. ואז, במהירות מפתיעה, קפץ ונעלם בחור תחת הקיר.
חיכיתי, קראתי, ניסיתי להיכנס אחריו קיבלתי רק אדמה רטובה על הידיים ועוד פסולת. חזרתי הביתה.
ניקיתי ידיים, לקחתי פנס וכמה שקלים קניתי מזון חתולים בחנות שוב חזרתי לקרוא לו. לא יצא, לא ענה. לבסוף עזבתי, מבין שכנראה זו הפרידה.
מעולם לא חזר. אז אולי זו אינה אגדה שחתולים ותיקים עוזבים למות רחוק מהבית, לבד. ונותר לנו רק להאמין, אולי בשקט לקוות שהשיח ורדים עם הפרחים הסגלגלים שצמח לצד הגבעה בקיץ שאחריו, הוא לא רק צמח אלא וניק בתפארתו החדשה.
