לקחתם דירה במשכנתא? קראה ברינה אסנת. איזה יופי, ביתי! פשוט נהדר!
שירה, בתה, צחקה מהעבר השני של הקו, ואסנת שמעה את בעלה של שירה, נדב, ממלמל משהו ברקע.
אמא, למה את צועקת? כל השכנים שומעים…
ושישמעו! גיחכה אסנת. מתי אפשר לבוא לראות? היום? מחר? אני אעשה עוגת תפוחים, בדיוק את זו שנדב אוהב.
שירה שתקה לרגע.
תבואי בשבת, בדיוק נסדר את הרהיטים.
בשבת עמדה אסנת בלב הסלון המואר, הסתובבה לאיטה, והביטה בתקרות הגבוהות, בחלונות הרחבים, ובקירות החדשים שעוד נדף מהם ריח טיח וצביעה טרייה. בבניין החדש התמלא האוויר בניחוח עצי טרי וצבע.
המטבח ענקי, את מאמינה? הובילה שירה את אמה במסדרון. ויש גם מרפסת סגורה. אפשר יהיה להעמיד שם עגלה.
נהדר, העבירה אסנת יד על הקיר. נדב, כל הכבוד לך!
נדב רק משך בכתפיו.
עושים כמיטב יכולתנו, אסנת.
בזמן הארוחה הוסיפה אסנת לעצמה עוד פרוסה מעוגת התפוחים ואמרה לבסוף את הדברים שישבו לה על הלשון כל הבוקר.
כל כך דאגתי לכם, אין לכם מושג. שירה בשביעי, ואתם בשכירות, ובעלת הדירה יכולה בכל רגע לזרוק אתכם. זה לא מצב!
שירה הביטה בנדב. אסנת שמה לב שלבתה נמתחו השפתיים.
אמא, הסתדרנו.
הסתדרתם, הניחה אסנת את המזלג. ואני לא ישנתי לילות, חשבתי מה יהיה איתכם, מה יקרה אם משהו יסתבך. ילד צריך יציבות, בית משלו.
נדב השתעל והזיז הצידה את הצלחת.
כן, ההחזרים לא קטנים. אבל חישבנו הכול.
גדול? שאלה אסנת בדאגה.
רגיל, ענתה שירה במהירות. לתל אביב זה בסדר.
אסנת הביטה בבתה, בכתפיים המכווצות, בנדב שמעמיק להסתכל ברקמת המפה, והבינה ששניהם חוששים, גם אם לא יודו בכך.
תשמעו, אמרה ברצינות, אני אעזור. גם ההורים של נדב יתחברו, נכון?
הם הבטיחו, נדב הנהן. אמא אמרה שתנסה לתת כל חודש משהו.
הנה, רואים? נשענה אסנת לאחור. תסתדרו. יחד הכול יהיה בסדר, אתם לא לבד בעולם.
שירה חייכה חיוך עייף, אך הדאגה בעיניה לא נעלמה.
עם בוא האביב נולד נבו תינוק גדול, בריא ורועש. אסנת באה לבקר כל שבוע, מבשלת מרק, מכבסת חיתולים, ומושיבה את נבו בעגלה החדשה כדי לטייל עמו בחצר הבניין.
החיים נכנסו למסלולם. נדב קודם בעבודה, ושירה החלה לרמוז על הרחבת המשפחה.
כעבור שנתיים נולדה עלמה, והבית שוב הומת בצחוק ילדים, צעצועים פזורים ולילות לבנים. אסנת הסתכלה על בתה, על האור בעיניה, וחשה שהכול התנהל כפי שראוי וחלמה.
ואז פוטר נדב.
אסנת לא שמעה על כך מיד. שירה התחמקה, אמרה שהכול בסדר, שהם רק עייפים. האמת נחשפה כשאסנת הגיעה בהפתעה ומצאה את בתה בוכה מול ערימת מסמכים.
אנחנו לא עומדים בזה, אמא, לחשה שירה. שלושה חודשים פיגור. הבנק מתקשר כל יום.
אסנת עזרה כפי שיכלה, ליקטה כספים ממי שהכירה במשפחה ובחברים, אך לא היה די. הוריו של נדב בעצמם נאבקו אחרי שאביו חלה.
כעבור חצי שנה הדירה נלקחה…
אסנת ישבה אצל חברתה מיכל, אינה מצליחה להביא את עצמה לשתות מהתה.
עכשיו הם גרים בדירת חדר, אחזה אסנת בחוזקה בספל. שני ילדים, מיכל. נבו בן ארבע, ועלמה בת שנתיים. אין להם היכן לגדול, היכן לרוץ. ארבעה בחדר יחיד!
מיכל נדה בראשה.
אוי אסנת, איזה עצוב!
אמרתי להם שיסתדרו, אסנת ניגבה דמעה, הבטחתי שאעזור. ומה אני שווה? קצבת זקנה עלובה, עבודות מזדמנות. אני שדחפתי אותם לחשוב שיהיה טוב!
לא יכולת לדעת מה יקרה,
אבל זה משנה משהו? הציבה את הספל הצידה. זה עוזר לשירה? לילדים?
אסנת כיסתה את פניה בידיה. היא חשבה שחיי בתה הסתדרו סוף סוף, אך הכול רק התערער. פעם היו בשכירות עכשיו ארבעה בחדר קטן.
הזמן חלף…
שירה ונדב הצליחו לסיים את כל התשלומים לבנק. זו הייתה הבשורה הכי טובה מזה הרבה זמן.
ומה עכשיו? שאלה אסנת יום אחד.
שוב חוסכים לדירה משלנו, הודתה שירה. אולי הפעם משהו קטן יותר.
שיהיה מה שיהיה, העיקר שיהיה של עצמכם. אישרה אסנת, למרות שבתה לא יכלה לראות אותה מהעבר השני של הקו.
עברו עוד שנתיים. נבו חגג יום הולדת שש, ואסנת באה עם קופסה גדולה מלאה הפתעות. היא בחרה קונסטרוקטור במשך שלוש שעות, עד שמצאה את זה עם המכוניות והגראג’, עליו חלם נבו.
סבתא! קרא הנכד ורץ אליה. זה בשבילי?
בשבילך, חמוד שלי, נשקה אסנת לראשו. ויש לי עוד משהו.
הוציאה מעטפה והושיטה לו. נבו הציץ והעיניים שלו התרחבו.
כמה זה?
עשרת אלפים שקלים, כרעה אסנת מולו. רצית טלפון חדש, נכון? תתחיל לחסוך. סבתא תעזור.
נבו חיבק את המעטפה ורץ להראות לעלמה. שירה עמדה בפתח המטבח, מביטה בסצנה, אך אסנת לא שמה לב למבט המוזר בעיניה.
כעבור שבועיים חייגה אסנת לנבו. הנכד ענה אחרי כמה צלילים.
הלו, סבתא!
שלום, מתוק שלי! איך העניינים?
סבבה! קנו לי בגדים חדשים לקיץ, שורטים וחולצות וכפכפים מהבהבים!
אסנת קפאה.
בגדים? מאיפה היו להורים כסף?
אמא לקחה את הכסף שנתת לי, אמר שכולו תום. היא אמרה שנקנה טלפון אחר כך, ובינתיים בגדים יותר חשובים.
השפופרת בערה בידה של אסנת.
תביא את אמא, אמרה בשקט.
היא עסוקה.
טוב, שמור על עצמך, מתוק. הצליחה לחייך.
אסנת סגרה את הקו וישבה דקות ארוכות בשקט. נראה לה שתצטרך לחנך את בתה מחדש!
…בבוקר המחרת נכנסה אסנת לשירה כפי שהיא ישירה ובלי הקדמות.
איך עשית את זה? התקוממה אסנת. נתתי את הכסף לנבו! לו ולא לך!
שירה סגרה עיניים מותשות.
אמא, תרגעי.
מה זאת אומרת? הילד חלם על טלפון! בשביל זה נתתי לו, שילמד לחסוך! ואת לקחת הכול?
פניה של שירה הפכו לעשויות אבן.
פעלתי לפי מה שחשבתי לנכון.
מה? לבזבז כסף של הילד על בגדים?
הוא היה צריך בגדים לקיץ, ענתה שירה בשלווה. לא היה לנו כסף אחר.
למה לא לשאול אותי? קראה אסנת. למה לא לדבר?
לא, אמא, שירה ניערה בראשה. בדירה שלי אני מחליטה מה לעשות עם הכסף וזה לא עניינך.
לא ענייני? צווחה אסנת. כבר הוכחתם שאתם לא מסתדרים עם כסף, הפסדתם דירה! ברור שאתם לא יודעים לנהל דברים!
שירה החווירה, אך שתקה.
אפילו לילד לוקחים עכשיו, המשיכה אסנת, בושה! כלימה!
תצאי, אמא, אמרה שירה בשקט. פשוט תעשי טובה ותצאי.
אסנת הסתובבה ויצאה, בלי להיפרד. בתוכה בער הכול. הבת עשתה דבר פסול, ועוד העזה להוציא אותה מהבית. נו, שירה עוד תחזור, תבקש סליחה.
אבל עבר חודש, ושירה לא התקשרה. לא ענתה להודעות.
אסנת שוב נתארחה אצל מיכל, מקמטת מפית בידיה.
היא ויתרה עליי, נדה אסנת. הבת שלי! לא רואה אותי, לא נותנת לי לבוא לנכדים, לא עונה לטלפון.
מיכל מזגה לה עוד תה.
ומה אמרת לה אז?
את האמת! זקפה אסנת ראש. שהם לא מבינים כלום בכסף, שלא יוצאים מזה!
אבל נתת את הכסף לנבו, נכון?
ברור.
אז זה כבר לא היה שלך, הביטה מיכל עמוק בעיניה. זו מתנה שלו.
אבל נתתי בשביל טלפון!
הם הוציאו על בגדים, מיכל משכה בכתפיים. לפעמים צריך בגדים בקיץ, טלפון יכול לחכות.
אסנת פתחה פה כדי להתווכח, אך מיכל עצרה אותה.
וגם על הדירה חבל שהזכרת להם. שנים שילמו, עבדו, גידלו ילדים. וקראת להם לא אחראיים?
רק מדאגה, לחשה אסנת. הלב שלי איתם.
ברור, הנהנה מיכל. אבל בסוף זה פוגע. אולי תתקשרי ראשונה? תבקשי סליחה?
אסנת קימצה את שפתיה בנוקשות והסיטה מבט. היא מבוגרת יותר, ורק רצתה בטובתם אבל החיים לימדו אותה, שגם אהבה צריך לדעת לתת.
