אבא, בוא תראה מה קורה פה. בנימין הביא משפחה הביתה
בנימין היה חתול בצבעים מרשימים, הידועים אצלנו כ”מרקיז”: הגב שלו הבריק בכחול כהה, אותו צבע היה על אוזניו וזנבו, והחזה עם המלמלה הלבנה, הלחיים, “גרביים” לבנים על כפותיו, הבטן, קצה הזנב, ומשולש לבן קטן על מצחו כולם נראו זוהרים ומטופחים. כל אלה יחד עם הפלסטיות הטבעית של חתולים נתנו לו מראה “אלגנטי כמו פסנתר כנף”. עיניו הירוקות והעמוקות של בנימין מבט מהורהר, כמו זמר חתולים ששר בלילות מתחת לחלון, בסגנון שירי-חתולי עליז.
החתול היה נדיר באופיו: הוא לא קפץ על השולחן, לא הרס רהיטים בציפורניו, ולא ניסה בתמימות את ניסיונותיו של יצחק ניוטון בהפלת חפצים מהקומודה. מי יודע איך היה בתור גור אולי טיפס על וילונות, הפיל עצי חג, רדף אחרי צעצועים; אבל אלינו הוא הגיע כבר בוגר ומגובש, דמות חתולית של ממש. לפני שהגיע לביתנו, לא חיי דירה הכיר.
לפני כן, בנימין חי במוסך של קבוצת דייגים בצד השני של נחל הירקון. יום אחד התחלף מנהל המוסך והחדש היה אוהב כלבים מושבע ומתנגד נחרץ לכל חתול שאינו כלבו. זה חרץ את גורלו של בנימין, ואלינו הוא הגיע בזכות גיסי, שעבד שם כרתך.
“ככה, הכלבים של המנהל יטרפו אותו! אתם תוכלו לאמץ אותו?” שאל גיסי בתחינה.
אז הסכמנו. בנימין, כמו עלם יפה וצעיר, מהר להתחיל את “מיזם שיפור הגנטיקה החתולית” עם כל חתולת השכונה.
ולפני שתזרקו עלי קרמלו בשל נושא “שחרור חופשי” וסיכונים לחתול, צריך לזכור: זה סוף שנות ה־80, פרברי פתח תקווה אז כמעט ולא היה טיפול וטרינרי לחתולים, ובטח שלא עיקור וסירוס. אם מישהו היה מעז לדבר על זה עם הווטרינר המקומי, שהיה שיכור למחצה מהקיבוץ, הוא היה מסתכל עליו כאילו נפל על ראשו.
למרות הפלירטוטים הרבים שלו, אף אחת מהחתולות לא הפכה לאהובה מיוחדת. בנימין התייחס לכולן בשוויון, לא העדיף אף אחת. כך זה נמשך, עד שהגיעה היא שירה.
אותו בוקר חזרתי מהמשמרת הלילית, נכנסתי למקלחת ונפלתי למיטה. לקראת צהריים, בתי, עדן, שבה מבית הספר, העירה אותי בזהירות.
“אבא, קום, אתה חייב לראות! בנימין הביא את המשפחה שלו הביתה”
גררתי רגליים במסדרון, פניתי למטבח ועצרתי במקום. בנימין ישב שם, בתנוחה חתולית רשמית: גב מקומר, כפות מתוחות, זנב כרוך סביב כפותיו הקדמיות, אוזניים ושפם פונים קדימה
ומולו, על הרצפה, זחלו שלושה גורים. אי אפשר היה לטעות בהשתייכותם: אותם גבים כהים, אותם “גרביים” לבנים, אותם מלמלה לבנה על החזה, ובקצה הזנב השחור קצוות לבנים, כמו מברשות קטנות. התקרבתי עוד טיפה, ונדהמתי שוב.
בקערת האוכל של בנימין אכלה במרץ, כמעט נחנקת מהדג והכוסמת, חתולה רזה ומרוטה בצבע “טאבי”: אפורה-מפוספסת, עם אוזניים פגועות ומבט מבוהל.
כשהרימה את ראשה והביטה בי נדהמתי: היה לה רק עין אחת.
“אני רק התקרבתי לדלת,” ניסתה עדן להסביר, “והם כולם היו יחד על השטיח, בנימין בראש. רציתי לגרש אותם, ואז שמתי לב יש לה בעיה עם העין”
“עשית נכון שהכנסת!” עניתי מייד.
ניסיתי לגשת אליה בזהירות, אבל היא נרתעה ונחרה. היה ברור אמון באדם לא נשאר לה. כנראה שהמפגשים שלה עם בני אדם הרסו את ההגיון הבריא; ואפילו לחשוב מה היה קורה אם אותה לה וגוריה היו נתקלים בכלבי השכונה כלבים פראיים וקשים. עצם העובדה שהיא חד עין, כבר מספרת רבות על עברה הקשה.
בסוף, קיבלנו את כל המשפחה לביתנו. מה שקרה אחר כך היה מעין הפתעה בנימין הפך לחתול ביתי למופת! במקום להילחם על רחבת הבניין עם חתולים אחרים בעבור אותן “יפות”, עבר להילחם רק על שטח, ולא בשביל לבבות. קרוע, מרופט אחרי קרבות, תמיד חזר לביתו, אל זוגתו חד-עין.
בערב, הם נצמדו לקופסה גדולה מתחת לשולחן במטבח, שם דאג בנימין ללקק את שירה, בעיקר באזור עינה הפגועה.
אחרי זמן מה, הצלחתי לשכנע את “המומחה לבעלי חיים” המקומי לטפל בה, לא בלי קושי היה צריך למצוא בקבוק ערק ולהפתיע אותו, ובתקופת חוק היובש אז זה היה אתגר לא קטן.
את הגורים מסרנו בקלות הפועלים מהקבוצה של המוסך, כשגילו שהם צאצאיו של בנימין, חטפו אותם במהירות, כאילו הם גורי גזע מפורסם. השאר נכנסו לרשימת המתנה, בידיעה ששירה תביא גורים נוספים.
כך התגלגלו הדברים: הידידה האפורה של המרקיז שלנו ילדה גורים פעמיים נוספות, ואחר כך, יום אחד, פשוט נעלמה ולא שבה. נאמנות לא היתה הצד החזק שלה.
חיפשנו אותה ימים קראנו מהחלון, חיפשנו בחצר, נכנסו לסככות נטושות ובדקנו בעיקר מתחת לשיחי עוזרר. אבל לשווא. לפחות הספקנו למסור את הגורים האחרונים, שכל אחד מהם היה מוגדר מראש למי שיועד לו.
אחר כך בנימין נעשה עצוב. לפעמים ישב שעות על אדן החלון, מביט בשקט על הרחוב, כאילו מצפה למשהו. או ששוטט לאיטו בחצר, מדי פעם “נכנס” לקרב עם חתולי שכונה. אבל המתחרות החדשות לא שימחו אותו אף אחת כבר לא הביא הביתה.
הראיות היחידות לזכרו ולעלומיו היו גורי “מרקיזים” צעירים שנולדו פעם באביב, פעם בסתיו הוכחה חיה לכך שבנימין המזדקן עדיין שומר על מוניטין.
ל”פנסיה” הגיע בשנת 1998. חדל לצאת החוצה, ישן המון 1819 שעות ביום, אוכל מעט. היה ברור שהוא מזדקן, גם בגוף וגם בנפש.
ואז, ביולי 1999, פתאום התחיל ליילל בדלת, לגרד אותה בציפורניו, ולהתחנן שאוציא אותו החוצה. הבנתי שזה לא סתם. הלכתי אחריו, חרד מכך שהוא עלול להיתקל בכלבי הרחוב.
בנימין ירד לאט מהקומה השלישית שלנו, כמו זקן עייף. בכל מדרגה כמעט הועף, כאילו הרגליים כבר לא שייכות לו. עשה סיבוב בבית, ופנה לגבעה תל אביבית שעל יד הבניין. ניסיתי לשאת אותו הוא התעקש, כאילו אומר: “אל תעז אני חייב לבד”.
כשהגיע לראש הגבעה, ליד גומחה וישובי בר, הסתובב אלי והביט לי ישר בעיניים כאילו רוצה לומר לי משהו, או לזכור לנצח. עיניו הירוקות ננעצו בנשמתי. ואז, במהירות שלא תאמן לגילו, נכנס לאחת מהמערות מתחת לשיחים, ונעלם.
חיכיתי, קראתי בשמו, ניסיתי להקשיב. ניסיתי להיכנס פנימה, אבל רק קיבלתי רגבי אדמה וידיים מלוכלכות מרפש חיות. לא מצאתי אותו. חזרתי הביתה.
ניקיתי את עצמי, לקחתי פנס ושקית אוכל של חתולים, שחזרו למכור באותן שנים, חזרתי לשיחים ורק קראתי שוב. אבל הוא לא חזר, לא ענה. בלב כבד הלכתי הביתה, בידיעה שמן הסתם ראיתי אותו לאחרונה.
מאז לא שב. כנראה יש אמת בסיפור שחתולים זקנים עוזבים למות הרחק מהבית. וכל שנותר לנו הוא רק להאמין, או לפחות לקוות בשקט שהשיח עם הפרחים הסגולים שצמח בקיץ שאחר כך, בצד השמשי של אותו גבעה הוא לא סתם שיח. אלא בנימין, בגילגולו החדש.
היום אני יודע, גם בעלי חיים מלמדים אותנו אהבת בית, נאמנות, וכאב פרידה. לעתים כדאי להיות קשובים, וחמלה לא רק לבני אדם, אלא גם לחתולים עם עין אחת, או עם לב גדול.
