מיום ראשון עד יום ראשון אני פשוט מתקיים. שישה ימים של ריקנות, ואז יום אחד שיש בו חיים אמיתיים. וגם היום הזה מחולק לפי לוח זמנים קפדני, שהגרושה שלי, עדי, קבעה מזמן. מעשר בבוקר ועד שש בערב. אסור לאחר. אסור אוכל מהיר. אסור מתנות סתם כך. כי אני, גדי, בסך הכול פונקציה. אבא של שבת.
הבת שלי, תמר, חיכתה לי ליד הכניסה לבניין עם מבט קשוח כמו מפקחת של משמרת. בעניה ראיתי: איחרת בשתי דקות או היום לפי התוכנית קולנוע.
בילינו יחד בקולנוע, בפארק, בבית קפה. דיברנו על בית הספר, על סרטים, על החברות שלה. לעולם לא על עדי. לעולם לא על מה שקורה אחרי שש בערב, כשאני מחזיר אותה הביתה, ותמר פונה בלי להביט לאחור אל המעלית, לעבר אמא שלה ולבעלה החדש ארז.
ארז היה אבא אמיתי. גר איתן, עזר לה בשיעורים, לקח אותן לים או לטיולים בשבתות. לתמר היה איתו הומור משותף, תמונות משותפות באינסטגרם. אני הייתי רואה אותן בחשאי, באמצע הלילה, מרגיש כאילו אני גונב חיים שלא שלי.
ניסיתי לדחוס את כל האבהות שחסרה לי בשבוע לשמונה השעות שלי איתה. זה יצא מוגזם, לא נכון.
הייתי שואל אותה בגמלוניות: את צריכה משהו?
ותמר מושכת בכתפיה, הכול יש.
וההכול יש הזה כאב פי כמה מכל עלבון. יש לה בית. אני, אני מיותר.
***
הכול קרס באותו שלישי.
עדי התקשרה. הקול שלה, שתמיד היה חד וענייני, היה עכשיו עייף ודק.
גדי אני מתקשרת בגלל תמר. חושדים שיש לה גידול. ממאיר כנראה. צריך ניתוח מורכב, יקר.
העולם הצטמצם לנקודה באפרכסת. עדי דיברה על כסף: לה ולארז יש חסכונות, אבל זה לא מספיק. הם מוכרים את האוטו. מחפשים פתרונות. היא לא ביקשה כלום. רק עדכנה. כמו שותפה לצרה.
עזבתי הכול ורצתי לבית החולים. תמר נראתה כל כך קטנה ומפוחדת בפיגמת בית החולים. הלב שלי נשבר.
ארז ישב לידה, החזיק לה את היד, דיבר אליה בשקט. היא הביטה אליו, מחפשת ביטחון.
נשארתי בפתח הדלת, מיותר. אבא של שבת באמצע השבוע אין לו מקום.
אבא חייכה אלי תמר בעייפות.
האבא הזה היה כמו חוף להצלה. התקרבתי, ולא הצלחתי לעשות אלא ללטף אותה במבוכה בראש:
הכול יהיה בסדר, מתוקה.
מילים חלולות, לצאת ידי חובה.
עדי עמדה במסדרון, הביטה בי ושאלה בשקט:
כסף אם תוכל.
יכולתי.
הייתי לי רק דבר אחד יקר גיטרת פֶנדר קלאסית משנות השבעים, חלום נעורים שמימשתי ביוקר.
מכרתי אותה בחצי מהשווי, רק כדי למהר. העברתי את הכסף לעדי בעילום שם. לא רציתי שיגידו תודה. לא רציתי שתמר תחשוב שהאהבה שלי נמדדת בכסף. שתחשוב שזה ארז שדאג לה, מגיע לו להיות הגיבור. לי רק חובה.
***
הניתוח נקבע לחמישי. ברביעי בערב הגעתי שוב, לא הייתי מסוגל להישאר בבית.
בעדה הייתה עדי. ארז יצא לסדר משהו. תמר שכבה בעיניים סגורות, ערה.
אמא, אמרה בשקט, תבקשי מהרופא של הבוקר לא לספר בדיחות. הן לא מצחיקות.
סבבה, עדי ענתה.
ותבקשי מאבא ארז לא להקריא לי על יזמות. זה משעמם.
אבקש.
עמדתי מאחורי הווילון, מהסס להיכנס. שמעתי אותה עוצרת, ואז בלחישה:
ואת אבא שלי… תבקשי שיבוא. רק שישב. בשקט. שיקריא לי. כמו פעם. ההוביט.
הרגשתי שהלב מחסיר פעימה.
כמו פעם
***
זה היה לפני הגירושין. הייתי מקריא לה לפני השינה, מחליף קולות של גמדים ואלפים.
עדי יצאה אל המסדרון, ראתה אותי ונתנה לי סימן עם הראש כנס. אבל לא להרבה זמן, היא צריכה מנוחה.
נכנסתי, התיישבתי ליד מיטתה. תמר פתחה עיניים.
היי, אבא.
היי, מתוקה. ההוביט?
הנהנתי. לא היתה לי את הספר. שלפתי מהנייד והתחלתי לקרוא.
בשקט, לאט, קופץ בין מילים, מתבלבל. לא שיניתי קולות. רק קראתי. העיניים שלי כאילו התמלאו אדים, האותיות היטשטשו. הרגשתי שהיד שלה נחלשת בידי.
קראתי שעה, אולי שעתיים. עד שהגרון נשרף. עד שהרגשתי שהיא נרדמה. ניסיתי למשוך את היד, אך מתוך שינה תמר לחצה אותה חזק יותר.
ואז, מביט בפניה העייפים בשינה, הרשיתי לעצמי מה שלא הרשיתי מעולם. התכופפתי, ולחשתי רק הקירות שמעו:
סליחה, ילדה שלי. על הכול. אני כל כך אוהב אותך. תתחילי להילחם. בשבילי. בשביל אבא של שבת שלך.
לא ידעתי אם שמעה. קיוויתי שלא.
***
הניתוח נמשך שעות. ישבתי ממול לעדי וארז. הם היו יחד.
אני לבד.
אבל הפעם, הבדידות הייתה מלאת עדינות נעימה ויד חמה.
כשהרופאים יצאו ואמרו שהכול עבר בשלום, שהגידול שפיר, עדי התפרקה בבכי על כתפו של ארז.
אני התרחקתי לחלון. עצמתי ידיים שלא אצרח מהקלה.
***
תמר החלימה. אחרי שבוע עברה למחלקה רגילה.
ארז התרוצץ, סידר מול הרופאים אבא אמיתי.
אני הגעתי כל ערב. קראתי לה. ישבנו בשקט. לפעמים צפינו בסדרה. לא דיברנו הרבה.
פעם אחת, כשעמדתי ללכת, תמר עצרה אותי.
אבא.
אני כאן.
אני יודעת שזה אתה. הכסף… אמא לא אמרה, אבל שמעתי אותם מתווכחים. הוא רצה למכור את החלק שלו בעסק. אמא צעקה שאי אפשר, שכבר העברת הכול, שמכרת את הגיטרה שלך.
שמעתי. שתקתי.
למה? שאלה. אנחנו אנחנו לא איתך
אתם המשפחה שלי, קטעתיה. זה לא נתון לדיון.
תמר הביטה בי ארוכות. הושיטה לי יד. בה הייתה סימניה ישנה מקרטון, עם כיתוב ילדותי: לאבא האהוב, מתמר.
הכינה לי אותה לפני שבע שנים.
מצאתי אותה בספר ישן, כשהייתי בבית. קח. שלא תאבד דפים
לקחתי את הסימניה. היא עוד שמרה על חום ידה.
אבא, אמרה שוב, הפעם בקול בוגר, אתה לא של שבת. אתה תמיד. מבין?
לא הצלחתי לענות. רק הנהנתי, מחזיק חזק את הסימניה.
יצאתי מהר למסדרון. כי גברים, אפילו של שבת, לא בוכים מול הבנות שלהן
הם משתגעים מהתרגשות וכאב, במחבוא, דחופים לסימן מהעבר, שמתברר שהוא הנשמה של ההווה.
***
בשבת הבאה באתי לא בתשע, אלא בשמונה. והלכתי רק אחרי שהחשיך.
ישבנו, אני ותמר, מביטים יחד מהחלון על העיר השקטה. בלי לוח זמנים.
כי אני אבא של תמר.
לתמיד.
***
השיעור שלמדתי אין מושג כזה אבא של שבת באמת. אהבה של הורה לא תלויה בזמן, ולא בלוז, ולא בהגדרות. היא פשוט שם גם כשהיא נסתרת, גם כשהיא בסימניה ישנה, גם כשכמעט והפסדת אותה. ואולי, דווקא אז, היא החזקה מכול.
