שמע, תשמע סיפור שאפשר לחשוב עליו שעות.
יעל פגשה את בעלה השני, עודד, במחנה מתנדבים בגליל, שם הם ניסו להציל קינים של ציפורים נדירות מהברחנים. היא הגיעה עם הבן שלה, עומר, שהיה בן עשר אז.
עודד היה הכוח המניע שם; ביולוג אמיתי, אש בעיניים, משוגע לציפורים. הוא אירגן סיורים משוגעים עם חבר ילדות שלו, גם בשביל הנשמה, וגם בתור הכנסה צדדית.
אחרי שלושה ימים, יעל החליקה על סלע רטוב ותקעה את הקרסול. מסתבר, שפרט לחיידק הביולוגי, עודד גם רופא פעיל! הוא חבש לה את הרגל, סחב אותה לאוהל, והשבוע הבא פשוט השקיע בה את כל נשמתו כאילו הייתה ילדה קטנה.
עומר עזר למדענים בעניינים שלהם, והמבוגרים פתאום הרגישו שיש ביניהם איזה חיוך בעיניים שלא נגמר. אבל הם שמרו מרחק, עשו הכול לאט כל אחד סוחב ממנו מטען עבר, ולא היה פשוט להתמסר ככה לרגש.
כשהחופשה נגמרה, יעל קפצה ראש לעבודה שלה. ניסתה לשכוח מהפנטזיה הרגעית הזאת. גם עודד חשב שזה נגמר שם, אבל שבועיים אחרי זה הוא כבר התחיל לרוץ לברר איפה היא גרה, חח.
חצי שנה אחרי זה עברו לגור יחד, ועוד שנה חתונה.
עודד נכנס חזק לתפקיד של אבא, תמיד רצה ילדים, אבל העבודה והתחביבים תמיד הקדימו. עומר, שגדל רק עם יעל והסבתא, פשוט עף עליו והתחיל לקרוא לו אבא מהר מאוד. הם קנו דירה מהממת ברעננה, מול הפארק, והתחילו לפנטז על ילדה משותפת. יעל כבר מזמן רצתה בת, ולשניהם היה ברור גם השם תמר. זה הרגיש הכי קרוב למושלם.
ואז, כשהגיע הזמן יעל ילדה תאומים. גם תמר וגם בן נוסף קראו לו דניאל. יעל נכנסה לסחרחורת טיטולים, דייסות ולילות לבנים. אמא שלה כמה שיכלה, עזרה לה. עודד עבר לעבוד בחברת פארמה ענקית, שיהיה איך לפרנס את כולם. העבודה כללה מלא נסיעות ומשמרות מטורפות, והוא תפס את עצמו יום אחד פשוט לא רוצה לחזור לדירה שכולה בכי של תינוקות, ואשתו כל כך עייפה שאין לה כוח למילה.
עודד היה בטוח מי שמפרנס חייב שיהיה לו שקט לעצמו, מקום להירגע. יעל ראתה את זה אחרת: הילדים אחריות של שניהם, וזה כולל גם להחליף חיתול פה ושם. זה גרר יותר ויותר מריבות. וכמעט כל שיחה נגמרה בדיון על “למה הכל על הראש שלי?”
מה ששיחרר קצת היה הגן. כשהתאומים נהיו כמעט בני שלוש, יעל חזרה לעיצוב פנים. עומר הפך להיות ממש יד ימינה. היווה רוגע קל, אם כי זמני.
שנתיים אחרי, עודד התאהב. אחת מהעבודה, ילדה עם ניצוץ כמוהו עפה על קריירה, חיים ותשוקה. אחרי סטוץ, עודד הכי אמיתי שיש ישר בא ליעל וסיפר הכול. הסביר שעדיף להיפרד, שאי אפשר ככה.
אני תמיד אהיה שם בשביל הילדים, מבטיח. נסדר סיפור הדירה בקרוב, אבל עכשיו תארזי את הילדים ותעברי לאמא שלך. אגיש בקשה לגירושים בעצמי.
יעל שאלה בלי להתרגש:
ומה עם זה שקנינו את הדירה יחד, במיוחד בשביל משפחה גדולה?
את סתם מסבכת! אני מנסה פתרון הוגן! התפוצץ.
אני צריכה לחשוב, ענתה בשקט.
אחרי שבוע הודיעה:
התאהבת במישהי אחרת, זה קורה. אבל הילדים הם גם שלך, לא רק שלי. והם תמיד שלנו. אני לא אתחיל לריב איתך על נכסים תישאר בדירה. אבל נדאג להתחלק באחריות על הילדים. אני אקח איתי את עומר ותמר. דניאל יישאר איתך.
אתה לא מבין, עודד היה בשוק.
מה נסגר איתך? אני לא בנוי לגדל בן ארבע לבד! יש לי קריירה! ילד צריך אמא!
באמת? כל כך רצית משפחה משלך, נכון? ועכשיו אתה רוצה להתחיל דף חדש ולי תישאר הדאגה לשלושה ילדים? לא קונה. תתמודד לפחות עם אחד. שיהיה הוגן.
בלגן מטורף.
עודד יצא בסערה, הלך לספר לכולם חברים, משפחה, עבודה. כולם היו בשוק, חייגו ליעל, התחננו, ביקרו אותה, אמרו שהיא אכזרית. אפילו אמא שלה לא יכלה לסלוח לה. אבל יעל עמדה שלה: “הרי הוא אבא לא פחות טוב ממני! הוא אוהב אותם! ודניאל כבר לא תינוק, הוא עצמאי…”
עודד, המום ולחוץ, הסכים. אמא שלו לא יכלה לשמור עליו קשה לה פיזית. והאהבה החדשה שבאה לראות את המציאות של אבא חד הורי? עפה מהתמונה אחרי שלושה שבועות. לגדל ילד של מישהי אחרת? ממש לא בשבילה.
***
שלושה חודשים עברו.
יעל קפצה לאסוף את עומר, שבילה אצל עודד. עודד פתח לה את הדלת. הדירה הייתה מסודרת, ריח של דייסה, דניאל יושב על הרצפה ובונה בלגו.
עודד ניראה עייף, אבל רגוע בטירוף.
בואי תיכנסי, הוא לחש.
עומר רץ לאסוף בגדים, והם נשארו במטבח.
עודד התחיל, מסתכל הצידה:
את יודעת, בשבועות הראשונים, פשוט שנאתי אותך. זה הרגיש כמו הנקמה הכי מרושעת. ואזפתאום הכרתי את דניאל באמת. גיליתי שהוא מת על עגבניות ותפוזים. מפחד לשמוע שואב אבק. משוגע על לוגו. וגם נוחר בקטע קורע בלילה. ונרדם רק כשמגרדים לו את הגב.
הרמה מבט:
נהייתי אבא שלו. באמת, ביומיום. לא סופ”ש, לא על השוליים.
יעל הקשיבה.
לא אבקש סליחה על מה שהיה. אבל אני… מודה לך על דניאל. על זה.
ידעתי, אמרה בשקט.
מה ידעת? שאצליח?
ברור. אבל בעיקר לא היה לי ספק שתאהב אותו מהרגע הראשון. עד הסוף. תמיד היינו טוטאליים, עודד. באהבה, בעשייה, וגידול ילדים.
מה, אז עשית לי נקמה?
יעל חייכה, הציצה החוצה:
לא. זו הייתה הדרך היחידה להזכיר לך את הגבר שהתחתנתי איתו. נראה לי, הצלחתי.
היא עזבה. השאירה את עודד בדירה עם הבן שלהם. ופתאום, אחרי המון זמן, שניהם הבינו שהמשפחה שלהם, איכשהו, דווקא שרדה גם כשכל המסביב התפרק.
