יומן אישי תל אביב, 2023
לפני שש שנים הכרתי את בעלי השני במחנה מתנדבים בגליל, כשיצאנו להגן על קיני עופות נדירים. הגעתי לשם עם הבן שלי, עומרי, שהיה אז בן עשר.
נועם, איש הטבע הנלהב, היה לב ולבּו של כל הפרויקט ביולוג מסור ועיניו בורקות. יחד עם חבר ילדות, הוא הפך את מחנה הקיץ גם לחוויה תיירותית מרתקת, גם להכנסה נוספת.
ביום השלישי שם החלקתי על סלע רטוב ונקעתי את הקרסול. רק אז התברר שנועם הוא לא רק מקצוען בטבע אלא גם רופא. הוא חבש אותי במיומנות, נשא אותי עד האוהל ודאג לי כל השבוע, כאילו הייתי בתו.
עומרי עזר בהתלהבות למדענים, ובין המבוגרים החלה להיוולד קרבה. למרות הניצוץ, היינו זהירים לשנינו היו שברים בעבר, וחששנו להיסחף.
חזרתי לתל אביב עמוסת עבודה, כדי לברוח מהפנטזיה הקצרה. נועם, מצידו, שכנע את עצמו שזו היתה הרפתקה חולפת, אבל תוך שבועיים כבר ניסה לברר את כתובתי.
אחרי חצי שנה עברנו לגור יחד, ושנה לאחר מכן התחתַנו.
נועם נכנס בכל כוחו לתפקיד אבא. תמיד רצה ילדים, אבל אף פעם לא מצא פנאי, עבודתו וחוגיו השתלטו. עומרי, שגדל עמי ועם אמא שלי, נקשר מאוד אל נועם וכעבור חודשים ספורים התחיל לקרוא לו “אבא”. קנינו דירה מרווחת המשקיפה לירקון והתחלנו לתכנן ילד משותף. שנינו, במיוחד אני, חלמנו על בת, ואפילו החלטנו על שם עלמה. החיים נראו מושלמים.
אך כשנולדו התאומים הכל השתנה יחד עם עלמה נולד גם יאיר. מצאתי עצמי בתוך סבך של חיתולים, דייסות ולילות ללא שינה. אמא שלי עזרה כמיטב יכולתה. נועם, כדי להחזיק את המשפחה הגדולה, מצא עבודה בהיי-טק, שכללה נסיעות ממושכות ודוחות אינסופיים. לאט גיליתי שהוא לא ממהר לחזור לדירה שעכשיו רועשת ובוכה, כשאני עייפה וקשה לנהל שיחה.
נועם האמין שמפרנס זכאי לשקט ולזמן פרטי. אני חשבתי שילדים הם אחריות הדדית, ושעליו לקחת חלק משמעותי בגידול. ריבים הפכו לשגרה, ולא עבר שבוע בלי מחלוקות.
הצלה זמנית הגיעה עם כניסת התאומים לגן. עלמה ויאיר היו בני שלוש, והצלחתי לחזור למשרת עיצוב. עומרי הפך לעזר כנגדנו. המתיחות בבית שככה אבל לא להרבה זמן.
שנתיים אחר כך נועם התאהב מחדש בעמיתתו לעבודה, משוחררת ועצמאית, מזכירה לו את עצמו הצעיר. הוא בגד, אבל כאיש כנה פנה מיד אלי עם ההודאה ודרש שניפרד.
“אני אעזור תמיד לך ולילדים, מבטיח. נפתור את נושא הדירה בשנה הקרובה, אבל כרגע תעברי אל אמא שלך עם הילדים. את דואגת לגט אני כבר אטפל בזה.”
“נחמד שאתה שוכח את זה שקנינו יחד את הדירה כדי לגדל משפחה,” עניתי בשקט.
“אל תסבכי, אני מציע פתרון נורמלי!” התפרץ.
“אני צריכה לחשוב,” אמרתי.
שבוע חשבתי, ובסוף הודעתי:
“אתה אוהב אחרת. קורה. אבל הילדים גם שלך. הם תמיד יישארו שלנו, נכון? אני לא אלחם איתך על הדירה, תוכל לגור שם עם אשתך החדשה. נחלק את ההורות. אני לוקחת איתי את עומרי ואת עלמה, אתה לוקח את יאיר.”
נועם עמד בהלם.
“את משוגעת? איך אגדל לבד ילד בגיל גן? אני עובד! הוא צריך אמא!”
“הא, באמת?” הסתכלתי עליו בתמיהה. “רצית ילדים, רצית משפחה. הנה, עכשיו ההזדמנות. אני גם עובדת, אם לא שמת לב. רוצה לפתוח דף חדש? לא על חשבוני מספיק שאקח שניים. הכי הוגן.”
וזה התלקח למריבה קשה.
נועם טרק את הדלת ויצא לספר לכולם. כולם נדהמו, חברים ומשפחה התקשרו, ניסו לשכנע, אפילו כעסו. אמא שלי הצהירה שלעולם לא תסלח. אבל עמדתי על שלי: “מה רע באבא? הרי הוא אוהב אותם. ויאיר כבר ילד עצמאי.”
נועם לחוץ ומובס הסכים בלית ברירה. אמא שלו הבהירה שלא תוכל לעזור עקב בריאות. החברה החדשה, כשראתה את שגרת חיי הרווק עם ילד, נעלמה שלושה שבועות אחרי זה.
***
שלושה חודשים עברו.
יום אחד באתי לאסוף את עומרי שהתארח אצל נועם. הוא פתח את הדלת. הדירה היתה נקייה, ריח דייסה באוויר, יאיר ישב על השטיח ובנה בלגו.
נועם נראה עייף אבל רגוע.
“תיכנסי,” אמר בשקט.
עומרי מיהר לאסוף את התרמיל, ואני ישבתי במטבח.
“יודעת,” מלמל בלי להביט בי, “בהתחלה שנאתי אותך. חשבתי שאת נוקמת בי באכזריות. ואז… פשוט למדתי להכיר את יאיר. גיליתי שהוא אוהב עגבניות ותפוזים. פחדן מפני שואב אבק. אלוף בלגו. מצחיק איך הוא נושם כשהוא ישן, ונרדם רק עם גירוד בגב.”
הביט בי לראשונה:
“הפכתי לאבא שלו באמת. לא של סופי שבוע, של כל יום.”
שמעתי בשתיקה.
“אני לא מבקש סליחה. אבל תודה… על יאיר. עלינו ככה, שנינו.”
“ידעתי,” עניתי לבסוף.
“מה ידעת? שאצליח?”
“ברור. אבל יותר מזה ידעתי שתאהב אותו. באמת, באמת. אנחנו תמיד היינו טוטאליים בעבודה, באהבה, גם בהורות.”
“כלומר, זה היה עונש?”
חייכתי, ובעודי יוצאת מהמטבח עניתי:
“לא. זו היתה הדרך היחידה להזכיר לך מי היית פעם. נדמה לי שהצלחתי.”
עזבתי, הוא נשאר עם בננו בשקט. וידעתי, למרות שכל המבנה המשפחתי נשבר, המשפחה נשארה, קצת כואבת אבל חיה.
