חזרת
תקשיבי, שרית הרגישה לא טוב עוד לפני שירדה מהרכבת בתחנת תל אביב ההגנה. בקושי הספיקה לרוץ לפח, והתכופפה שם, כשהמעיל היקר שלה נמרח על הברזל הקר והלחות הזאת…
“איכס, את בסדר?” שמעה קול חם, תל אביבי כזה.
“עזוב…”
שרית הזדקפה. סביבה שטף של אנשים במעילים עבים, עם טרולי מהשוק וחבילות תפודים. הריח באוויר היה תערובת של דיזל, סיגריות לא משהו, ואותה סירחון עירוני מתוק כזה שתמיד התחיל לה כאב ראש כאן.
היא שנאה את תל אביב, באמת שנאה. שנאה טהורה כזאת, של מי שברח מפה חמש עשרה שנה ולא הסתכל אחורה.
הטלפון רעד בכיס.
אבא.
“שרית, איפה את? אני מחכה בחניה, באתי לאסוף אותך.”
“אני אקח מונית,” קטעה אותו. “תשלח לי את הכתובת של בית החולים.”
“אמא לא בבית חולים. שיחררו אותה אתמול. הלחץ דם ירד, אמרו שעדיף שתטפל בבית. אני אאסוף אותך…”
“מה? בבית?” הרגישה איך כל השרירים שלה מתכווצים. “בשביל זה באתי?!”
“שרית, אל תתעצבני. אמא מחכה לך. היא אפתה בורקסים.”
“בורקסים, רחמנות!”
ניתקה.
***
הבניין שבו גדלה פתאום נראה לה קטן יותר.
עמדה במדרגות, מסתכלת על דלת העץ המחורצת והמתקלפת של הבית. החתולה של השכנים כבר התחנפה לה לרגליים, משאירה שערות על המגפיים. ריח של מרק ירקות, חתולים, ואיזה מתוק דביק. תמיד הריח ככה כאן.
נכנסה בלי לדפוק.
אמא ישבה במטבח. קטנה, שיער לבן, עם חלוק ישן ולמטה מבצבצת פיג’מה.
כשראתה את שרית, מחאה כפיים, והפנים שלה היו כאלה שמחות, וגם קצת אשמות, ששרית התכווצה.
“שריתלה! מתוקה שלי! חשבתי תגיעי בערב…”
“ביקשתי שלא תשקרי,” עמדה בכניסה למטבח, עדיין עם מגפיים. “את יודעת שחתמתי על חוזה יקר? ישנתי ברכבת בשביל לבקר אותך בטיפול נמרץ, ואת בורקסים?”
אמא כיווצה כתפיים.
“שרית, מצטערת. לא רציתי להלחיץ. פשוט לחץ דם… זה כלום. התגעגעתי נורא…”
“זה לשקר,” התפשטה בכעס, בעטה במגפיים למבוא. “יאללה, איפה המכשיר לחץ-דם שלך? נמדוד ונלך לישון בבית מלון. פה אני לא נשארת.”
אמא מיהרה להביא מכשיר ישן, מהסוג עם בלון גומי.
“מה זה? אין לך כסף למכשיר דיגיטלי? שלחתי לך כסף.”
“שמתי לחיסכון. בשבילך. שיהיה לך בעתיד.”
“אלוהים ישמור…”
הניפה בלון, מדדה, המספרים רוקדים בעיניים.
“מאה שישים על תשעים. את מלח לוקחת בכפית?”
“בקושי…”
“מחר אני קונה לך כדורים טובים. וגם מכשיר חדש. עכשיו אני על סף קריסה. איפה אני יכולה לישון?”
אמא התרוצצה לפרוס מיטה. שרית התיישבה במטבח, מביטה על פלטה של בורקסים זהובים, חמימים. אפילו לא הסתכלה עליהם.
“תביאי את המכשיר.”
אמא צייתה. שרית מדדה, וחיכתה רק שהלילה ייגמררק לא להיתקע כאן, רק לא להישאר.
***
בלילה היא לא עצמה עין.
הספה קצרה, הקפיצים חופרים בגב, קולות משוגעים מהשכנים צרחות, קללות, עד שאפשר לשמוע כל מילה.
הסתכלה בתקרה, שם נסדק פס שתמיד הזכיר לה ברק. פעם, כילדה, אהבה לדמיין שזה קסם. עכשיו זה רק הוכחה שהכל פה מתפרק.
לקראת בוקר נרדמה. חלמה שהיא קטנה, הולכת עם אמא לשוק הכרמל, ואמא קונה לה בורקס חם עם תפוחי עץ וקצת סוכר למעלה. והלב שלה מלא אושר טהור כזה.
התעוררה בבכי.
הדמעות שטפו לה את הפנים, לא הצליחה להפסיק. נשכבה ובכתה אל תוך הסדין.
היה שקט בבית. רק תקתוק השעון הישן, אותו שעון שאמא שלה נשבעה שנים לזרוק.
“שרית?” שמעה מעבר לדלת. “את לא ישנה?”
“לא ישנה,” ענתה בקול צרוד.
“יש מישהי שבאה אליך.”
“מי?”
“מה אני יודעת, מישהי בשם נועה. את לא זוכרת?”
קמה לאט, שלפה חלוק, יצאה.
מולה עמדה נועהכן, נועה מהתיכון. החברה הכי טובה ששרית עזבה בלי מילה, כשנסעה ללמוד בירושלים.
נועה? תמיד אותה נועה שיער שטני, אסוף בקוקו, גומות חן. רק העיניים קיבלו גוון עצוב ושחור מתחת.
“היי,” אמרה נועה. “אמא שלך אמרה שחזרת. חמש עשרה שנה!”
שרית נבוכה, רצתה להעיר משהו ציני, אבל פתאום נהיה לה ריק בלב.
“בואי, תיכנסי.”
התיישבו במטבח. אמא קלטה עניינים ועפה לשכנה. נועה החזיקה בספל תה, ידיים סביבו.
“אני נשואה,” סיפרה. “יש לי ילדה, מיקה. בת שבע. עוד רגע מתחילה ללמוד.”
“מזל טוב,” אמרה שרית.
“ואת? מה איתך בירושלים, הכל טוב?”
“סביר.”
“נשואה?”
“הייתי.”
“מה קרה?”
משכה בכתפיים. לא רצתה להפוך ת’חרדות. לא סיפרה על הבעל שנטש, הדירה, האוטו, הקריירה שלא מחממת בלילה. היא לבד. ממש לבד.
“לא הסתדרנו,” הוציאה.
נועה הנהנה. שקט. ואז “אני סליחה אותך…”
“על מה?” הופתעה שרית.
“על זה שנסעת בלי להיפרד. היינו הכי חברות, פתאום הלכת. בכיתי, כעסתי, אבל הבנתי: לכולנו יש מסע. שלי כאן, שלך שם. היום אני סתם שמחה לראות אותך.”
שרית מחתה דמעה.
“נועה, הייתי טיפשה. סליחה.”
“נו, די,” חייכה נועה, “קורה.”
המשיכו לדבר עד הלילה. נועה סיפרה על בעלה (עובד בסופר, אוהב לשתות קצת, אבל טוב לב), על מיקה (מציירת על כל קיר), על החיים. ושרית הרגישהזה מעניין אותה. היא באמת רוצה לשמוע.
“לכי, תבואי אליי מחר בערב. מרק חרירה וסלטים, תפגשי את מיקה.”
“לא יודעת…”
“תבואי, נו, אמא שלך אמרה עד רביעי. ננצל את הזמן, ניזכר בנוסטלגיה.”
הנהנה.
***
למחרת הלכה לאפריקה.
הייתה צריכה לקנות כדורים לאמא, מד לחץ דם נורמלי, ועוד כמה שטויות. צעדה ברחוב ופתאום קלטההעיר לא כזו נוראית. עצים מלבלבים, ילדים רצים, סבתות בלבן. חיים רגילים לגמרי.
מחכה בתור בבית המרקחת. לפניה אשה עם עגלה מלאת ירקות, נשימות כבדות.
“כואב לך?” שאלה שרית.
“יהיה בסדר. הלב, לא משהו. קונה כדור ונרגעת.”
הסתכלה שובלבנה, שפתיים כחולות, זיעה במצח.
“שבי, אני אקנה לך. מה את צריכה?”
“ניטרולינגואה, נשמה. תודה.”
קנתה לה כדור, האישה הכניסה לפה, עצממה עיניים. כעבור דקה הייתה טובה יותר.
“תודה, יפה. את לא מכאן, אה?”
“מכאן,” ענתה בעצמה שרית, “נולדתי פה.”
יצאה, חייכה. פתאום משהו התבהר בלב.
***
בערב הלכה לנועה.
גרה בבניין ישן, קומה חמישית בלי מעלית. שרית טיפסה שם, צחקה בלב כמה התרגלה למעליות.
הדלת פתחה ילדהרזה, שער בהיר, עיניים ענקיות.
“את שרית הדודה?” שאלה.
“כן.”
“אני מיקה. כנסי. מרק חם מחכה.”
בפנים עני, אבל נעים. ריהוט ישן, קירות עם ציורים, ריח של אוכל ביתי.
נועה עמלה על הסירים.
“נו, תיכנסי. מתה שנאכל. מיקה, תביאי כפות.”
אכלו, שרית מרגישה איך גוף שלה נרגע, נהיה מלא חום. מזמן לא ישבה ככה, בלי משחקים וחזות.
“תציירי לי ציור?” ביקשה ממיקה.
מיקה מדדה אותה בעיניים”את יפה, אצייר אותך.”
“תודה, מתוקה.”
הביאה דף, טושים, התחילה לצייר.
שרית שותה תה עם ריבת דובדבנים, משוחחת עם נועה.
“יש לך ילדים?” מיקה פתאום מבעד לדף.
“לא יצא,” אמרה שרית.
“למה?”
“מיקה!” גערה אמא.
“זה בסדר,” צחקה שרית. “ככה זה לפעמים. לא כולם מצליחים.”
“אל תידאגי,” אמרה הילדה, “את עוד צעירה, הכל יקרה.”
שרית גיחכה.
“תודה, מתוקה.”
מיקה נתנה לה ציור אישה בשמלה ארוכה, כתר, מסביבה פרחים.
“זאת את! את כמו נסיכה, אבל עצובה. אני אוסיף שמש שתהיי שמחה.”
חנק בגרון לשרית.
“תודה, נסיכה. את ההציור שלך אתלה בירושלים, בבית שלי.”
“כן! תחזרי שוב?”
“בטח,” חייכה. והבינההפעם באמת תחזור.
***
בלילה שבה הביתה. אמא חיכתה לה ערה.
“נו, היה כיף?”
“כן, אמא. היה מצוין.”
התיישבה לידה, החזיקה לה את הידחמה, מחוספסת, מנוקדת.
“אמא, סליחה על הכל.”
“חס וחלילה, על מה?”
“על… שהתביישתי בכם. בעיר. בעצמי. חשבתי שאני יותר טובה, כי נסעתי. אבל לא, פשוט ברחתי.”
אמא שתקה. ליטפה לה את הראש.
“את לא ברחת, שרית’לה. שרדת. ככה היה פה: או בורחים, או נתקעים. טוב שעזבת. רק אל תשכחי אותנו אף פעם.”
“לא אשכח, נשבעת.”
***
בבוקר חזרה לירושלים.
אבא הסיע לתחנה, אמא חיכתה שם, קטנה, מעיל ישן, מנופפת בחיוך.
שרית הביטה מהחלון, בגרון חנוק.
“אז… תבואי שוב, כן? לא נהיה פה לנצח,” גימגם אבא.
“בטח, אבא. מבטיחה.”
עלתה על הרכבת, מצאה מקום. פתחה את הנייד הודעה מנועה: “חייבות עוד מפגש. מיקה שואלת מתי שרית תחזור. כל כך נקשרה אליך.”
חיוך עלה לה. סגרה את הטלפון.
הרכבת זזה. חלפה ליד קירות מתקלפים, חניונים, וצידי כביש עם שלוליות. פתאום הרגישהאין כאב ראש, לא בחילה. לא רוצה לברוח לשום מקום.
שלפה מהתיק את הציור של מיקה. התבוננה בו. נסיכה עם כתר ופרחים, ושמש שבדיוק עולה.
הסתכלה מהחלון מעל כל השדות וחלודה, עולה שמש אדומה וגדולה. אמיתית.
***
שבוע אחרי זה שלחה לנועה כספים בשביל מיקה, לחוגים, ציוד ציור.
נועה סירבה בהתחלה, אבל שרית התעקשה.
חצי שנה לאחר מכן, בלי הודעה מוקדמת, שרית קנתה כרטיס פשוט ובאה שוב.
ישבו שלושתן במטבח, אכלו מרק, דיברו וצחקו. ושרית חשבהאולי זה האושר הכי פשוט בעולם; שמישהו צריך אותך. סתם ככה, בלי תנאים.
