מצב רוח
דבורה לוי ישבה במטבח והביטה דרך החלון. האביב אמנם החל בחוץ, הפרחים מתחילים לפרוח והאוויר מתמלא בריחות טריים, אבל לה זה הרגיש כמו סתיו עמוק. כבר שלוש שנים מאז שאהרון, בעלה, הלך לעולמו והיא עדיין לא מצליחה להרגיש הקלה. לכאורה התרגלה, אפילו השלימה עם זה, אבל בפנים רק ריק. כאילו מישהו הוציא את החלק המרכזי במכונה: היא עוד פועלת, אבל כל הזמן חורקת.
הילדים רחוקים. הבן בירושלים, הבת בתל אביב. הנכדים כבר לא קטנים לכל אחד עולם אחר. מתקשרים בחגים, לפעמים שולחים תמונות בוואטסאפ. דבורה מחייכת כשהיא רואה את התמונות, אבל מיד אחרי זה, היא חוזרת לשבת מול החלון ולהסתכל על הרחוב.
השכנות מזמינות אותה להצטרף אליהן לגינה, אבל מה נשאר להן לדבר? לשבת על הספסל ולדבר על תרופות? פעם, היא ואהרון משוטטים יחד בפארק, לפעמים הולכים לסרט או לארוחת שבת אצל חברים. היום אין לה עם מי, וגם לא בשביל מה.
במקרר יש רק מה שצריך. לעצמה זה מספיק. בטלוויזיה כל הזמן סדרות דרמה, שמעבירות אותה לסף של דכדוך.
דבורה, ככה תכניסי את עצמך לבית חולים, נאנחת חברתה הטובה, נעמי, שקופצת אליה פעם בשבוע. “יגיע הזמן שתתחילי לצאת, תצטרפי לאיזה חוג, אולי תנסי ריקודים לגיל השלישי אומרים ממש שמח שם!”
ריקודים? נעמי, עם מי אני ארקוד? ובשביל מי? זה כבר לא בשבילי. דבורה לוי נפנפה בידה.
נעמי הנידה בראשה ויצאה, ודבורה חזרה, כמובן, לחלונה.
***
בסוף מאי נכנסה לחייה נכדתה תאיר. סטודנטית שנה שנייה, מלאה שמחת חיים, כל היום עם אזניות באוזניים. הביאה רוח של סערה לדירה השקטה:
“סבתא! נו, מה שלומך? באתי לכל הקיץ! התגעגעתי לשקט, לאוכל שלך, לפסטלים!”
דבורה חזרה לחיים. סירים, פשטידות, קציצות הבית שוב ריח מזמין מילא את חלל האוויר. תאיר הייתה טורפת כל ביס, מספרת סיפורים על הלימודים, החברות, ועל איזה דניאל שהיא מחבבת, אבל הבחור לא קולט רמזים.
“תאיר, איך אצלך?” שאלה דבורה, כששתיהן ישבו במטבח עם תה וריבת תותים.
“ומה איתך, סבתא?” החזירה לה תאיר.
“מה כבר איתי, חמודה? שותקת, יום-יום, חושבת אולי לשטוף חלונות מחר.”
“את מתגעגעת?”
“מאוד, תאיר. באמת.”
הנכדה שתקה רגע, ואז נדלקו לה העיניים: “סבתא! מה דעתך שננסה להוריד לך אפליקציית הכרויות?”
דבורה השתנקה בצחוק. “את השתגעת? מה פתאום? אני בת שישים ושמונה!”
“נו אז מה? מלא בגיל שלך. כולם רוצים חברים, לא להיות כל הזמן לבד. אולי תמצאי חברה לטיולים, רק בשביל השיחה!”
“שטויות,” חתכה סבתא דבורה, “חייתי חמישים שנה עם סבא, עכשיו כאילו אני אחפש לי מישהו באינטרנט?”
“מי ידע?” צחקה תאיר. “תאמיני לי, הכול חסוי. בואי רק ננסה, בשביל החוויה.”
דבורה מחתה בידיים, עשתה פרצוף, אבל כשנכדתה יצאה לבלות, היא איכשהו מצאה את עצמה מחפשת בטלפון את האפליקציה הזו. נטו מסקרנות. רק להציץ.
התקינה אותה, נרשמה, שמה תמונה ישנה אחת עם אהרון מהטיילת בנתניה, חתכה אותו החוצה. כתבה: “דבורה, 68, מחפשת חברה להליכות ושיחות.”
שכחה מזה עד לבוקר.
***
בבוקר, ביפ. דבורה מסתכלת הודעה באפליקציה:
“שלום דבורה, אני מרים, בת 64. גם אני מחפשת מישהי לטייל איתה ואולי סתם לדבר. מזמן לא הייתה לי חברה אמיתית. נפגש?”
דבורה קראה פעמיים. מרים אישה. לא מה שחשבה שיהיה.
“תאיר! בואי רגע! מישהי כותבת לי כאן.”
“נו תראי, סבתא. לגמרי בגיל שלך! מה הבעיה? היא מזמינה אותך לטיול.”
“ומה אני אמורה לעשות בזה?”
“להיפגש! מה יש לחשוב?”
שלושה ימים אחר כך, הן נפגשו בפארק השכונתי. דבורה התרגשה ברמות, החליפה לפחות שלוש חולצות ושתי חצאיות לפני שיצאה בסוף החליטה לבוא כמו שהיא.
מרים התגלתה כאישה קטנה, קלילה, עם חיוך שובבי וקול חזק. ישר פתחה: “דבורה, אין כמו חברות. לשבת לבד כל היום זה מוות. בואי נהיה בקשר שגם לי יש בן בגרמניה, רואה אותו שנה בשנה… ויחד יהיה יותר טוב.”
הן טיילו שלוש שעות. התחילו בהליכה בשביל, ישבו לקפה בתחנה, חזרו להסתובב. גם מרים אוהבת רקמה, גם היא אוהבת קולנוע ישראלי ישן, גם לה קשה בלי בן זוג, וגם לא ברור לה מה לעשות עם כל שעות היום הריקות.
“נפגש שוב?” שאלה מרים.
“ברור,” חייכה דבורה והפעם חייכה באמת.
***
תוך חודש כבר נפגשו כמעט כל יום. טיילו בפארק שאול המלך, עלו לטיילת, ישבו לדיונים אצל דבורה במטבח. מרים תמיד עם רעיונות חדשים.
“בואי נגייס עוד נשים,” הציעה. “כולן יושבות בבית לבד. נארגן איזה קבוצה קטנה.”
“מה, עוד קבוצה?” שאלה דבורה.
“קבוצת עניין! נטייל, נדבר, נחליף מתכונים, אולי ניסע לטיולים בארץ. אני רוצה לנסות הליכת נורדיק הרבה יותר קל כשיש חברה.”
בהתחלה דבורה חשבה שזה מיותר, אבל מרים לא ויתרה. תוך שבועיים, צירפו את רבקה ורונית. ואז צירפו גם את אסתר, תמר וציפי.
ונגד כל הסיכויים נולד צעד קל, מועדון שכונתי. רבקה הכי אהבה לארגן אז מיד קבעה חוקים:
“הליכה נורדית בראשון, שלישי וחמישי! בשלישי ספרים ודיונים על תה. בחמישי סרט או משחק חברה. בשבת חופשי!”
דבורה בהתחלה נשארה ברקע, אבל פתאום מצאה את עצמה מנהלת את קבוצת הוואטסאפ של המועדון. אחר כך כבר מוסיפה מצטרפות חדשות. בסוף אפילו נבחרה לרכזת (השם של רבקה).
“דבורה, יש לך כישורים לא ייאמנו,” אמרה מרים בהתפעלות. “בלעדייך שום דבר לא היה קורה.”
דבורה צחקה אבל בפנים הרגישה התעוררות חדשה.
***
המועדון הגיע לעיתון המקומי. עיתונאי צעיר בא, צילם, ראיין, התעניין. שבוע אחרי התפרסמה כתבה: “להזדקן יחד: איך קבוצת נשים הופכת את הגיל השלישי לצעיר”.
דבורה ראתה את התמונה שלה בעיתון היא עומדת באמצע, עם מקלות הליכה, מחייכת וחושבת בלב: זה באמת אני?
אחר כך גם התקשרו מערוץ 13.
“גברת לוי, אפשר לבוא לצלם את הקבוצה?”
היא לא התלהבה, אבל מרים ורבקה שיכנעו: זו שליחות! נגיע לעוד נשים בודדות, נעשה טוב לעוד לבבות.
הסכימה.
צילמו שלוש שעות, הכתבת צעירה חמודה בשם אלה הייתה עדינה וסבלנית. שאלה איך הכול התחיל, למה זה חשוב, והציבה את דבורה מול המצלמה.
“תביני,” אמרה דבורה. “לפעמים נדמה שאיבדת הכול, שהחיים נגמרו. במיוחד כשהילדים רחוקים. אבל האמת? אף פעם לא מאוחר. מצאתי חברות, מצאתי מטרה. כל בוקר יש לי בשביל מה לקום.”
הכתבה שודרה, בטלפון שלה לא הפסיקו לצלצל שכנות, חברות, אפילו קולגות לשעבר. לקבוצת הוואטסאפ הצטרפו עוד עשרים נשים שבוע אחרי.
***
דבורה חגגה שבעים. עיגול גדול. היא בכלל לא תכננה עזבו אותה מהפקות. אבל המועדון קבע עובדה:
“דבורה, מגיע לך חגיגה! קפה עם מוזיקה, ריקודים, כי את הדמות המובילה שלנו.”
היה לה נעים בלב. קנתה שמלה חדשה כחולה עם פרחים קטנים, ממש כמו בצעירותה. אפילו נעלי עקב (לא גבוה, אל דאגה).
פתאום הבן מירושלים מתקשר:
“אמא, אנחנו באים ליום הולדת שלך. אני, חני והילדים.”
“באמת? אתם באמצע סמסטר, מה עם העבודה?”
“לוקחים חופש. מתגעגעים. חייבים לחגוג איתך. כבר עבר יותר מדי זמן.”
בערב לפני, דבורה לא הצליחה לישון. ניקתה, בישלה, התרגשה. בבוקר, כשכולם נכנסו הביתה, הבינה שלא ראתה אותם כמעט שלוש שנים. הנכדים הבכור בן שמונה-עשרה, הקטנה בת חמש-עשרה. כמה הם השתנו.
סבתא!” קפצה עליה הנכדה. את נראית אחרת. התחדשת, מה?
דבורה חייכה: “אין ברירה. יש לנו פה מועדון פעילות אין זמן לבזבז.”
את היום הולדת חגגו בבית קפה. רוב הנשים מהמועדון באו, צבעוניות, מלאות שמחה, כולן עם מתנות וזרי פרחים. רבקה הקריאה שיר שכתבה, מרים ארגנה הפעלה, רונית שרה בליווי גיטרה.
הבן שלה הביט בה מהצד, לא מאמין. לפני שלוש שנים הייתה כבויה, כפופה. היום כולה אור.
“אמא, זה את? שאל, כשנשארו לבד.
“זאת אני, חמודי. פעם הייתי לבד. היום יש לי בשביל מה לקום. אני חיה. מבינה?”
“ברור,” אמר וחייך, “וסליחה שאנחנו לא באים הרבה.”
“עזוב,” נופפה יד. “לכל אחד המסלול שלו. ועכשיו יש לי גם שלי.”
באותו ערב תאיר התקשרה בזום:
סבתא! מזל טוב! מי חשב שהאפליקציה המטופשת ההיא תשנה הכול?
“דווקא שטות גמורה,” צחקה, “אבל לפעמים שטויות הופכות את החיים.”
***
אחרית דבר
תוך שנה, “צעד קל” לא הייתה סתם קבוצה הפכה רשת ברחבי העיר. הופיעו איתן בטלוויזיה, כתבו עליהן במקומונים. נשים פתחו מועדוני סריגה, ציור, אפילו תאטרון חובבני.
דבורה הייתה כבר לא פחות ממנהלת הכל. עם עוזרות, סדר יום ותכניות קדימה.
הבן והמשפחה באים יותר, הנכדים שולחים תמונות, מתייעצים, בת הסטודנטית, תאיר, חזרה מהאוניברסיטה ועשתה סטאז’ במקומון מה היא כותבת? על פנסיונריות מלאות השראה, כמובן.
“סבתא, את ההשראה שלי,” מצהירה תאיר.
ודבורה מחייכת, מביטה בחלון. עכשיו בחוץ פורח פריחה אמיתית של אביב.
החיים ממשיכים, והם יפים.
את האפליקציה דבורה לא מחקה מהטלפון. נכנסת לפעמים, בודקת שמות חדשים, אבל לא באמת מחפשת. היא כבר מצאה את העיקר את עצמה.
ולחדשות שבקבוצה, אלו שמגמגמות באי נוחות, היא אומרת: בנות, אל תפחדו. החיים ארוכים יותר ממה שנדמה, ובכל גיל אפשר להתחיל מחדש. גם אם נראה שהכול נגמר.
והן משתכנעות כי עומדת מולן אישה פורחת, שמחה, מלאה חיים. אחת שהוכיחה גיל זה סתם מספר. חיים זה מצב רוח.
