הבן שלי נעל את הדלת כשבאתי לבקר אותו… ועשה את עצמו כאילו הוא לא בבית.

בני סגר את הדלת כשבאתי לראות אותו והוא עשה את עצמו כאילו אינו בבית.
ידעתי שהוא בפנים.
ראיתי אור מסתנן מאחורי הדלת.
שמעתי גם את הטלוויזיה.
אבל כשצלצלתי, השתררה אותה דממה שמגיעה רק כשמישהו בכוונה לא רוצה לפתוח.
עמדתי מול הדלת וחיכיתי.
צלצלתי פעם נוספת.
ואז בפעם השלישית.
לבסוף פשוט נשענתי על הקיר במסדרון ולחשתי:
נמרוד אני יודעת שאתה שם.
שום תגובה.
רק הטלוויזיה ממשיכה לדבר על עניינים רחוקים.
באותו רגע הבנתי שאפשר להרגיש יותר בודדה מול דלת סגורה מאשר כשאתה ממש לבד.
אני אמא שלו.
גידלתי אותו לבד.
אביו עזב כשנמרוד היה בן שש.
אני זוכרת איך לקחתי אותו לבית הספר בכל בוקר, ואיך הייתי ערה בלילה כשהיו לו חום.
אני זוכרת גם איך כשהיה קטן פחד מהחשיכה ובא אל מיטתי.
אמא, אל תשאירי אותי לבד.
ועכשיו אני עומדת לבד מול הדלת שלו.
אחרי כמה דקות המעלית נפתחה.
השכנה מקומה השלישית יצאה.
הביטה בי רגע.
מחכה למישהו?
חייכתי מבוכה.
לבן שלי.
היא הסתכלה לעבר הדלת.
אבל הוא הרגע הגיע.
ליבי התכווץ.
אני יודעת.
ירדתי במדרגות, כי לא רציתי להמתין למעלית ולבכות מול האנשים.
כשהגעתי לרחוב, הטלפון רעד.
הודעה.
מנמרוד.
“סליחה אמא. פשוט לא היה הזמן הנכון.”
הזמן הנכון.
המילים האלה נשמעו לי כל כך זרות.
כל הלילה לא ישנתי.
למחרת החלטתי שלא אשלח לו הודעה.
אם מישהו לא רוצה לפתוח עבורך את הדלת, אי אפשר להכריח אותו.
עברו שלושה ימים.
ואז הטלפון שלי צלצל.
זה היה נמרוד.
הקול שלו נשמע שונה.
אמא אפשר להיפגש?
למה?
הוא שתק לרגע.
כי אתמול קרה משהו.
מה קרה?
הבן של השכן שאל אותי משהו.
הוא נאנח.
הוא שאל למה סבתא שלו תמיד באה אליהם, ואמא שלי אף פעם לא באה אליי.
ליבי נסגר.
ומה ענית לו?
כלום לא היה לי מה לומר.
ואז הוא לחש:
הבנתי שאם אמשיך ככה, יום אחד גם הבן שלי יחשוב שזה רגיל לסגור דלת מול אמא שלו.
דממת לילה.
אמא תבואי שוב?
הסתכלתי זמן רב על הטלפון.
ואז אמרתי בשקט:
הפעם תפתח לי?
מהעבר השני ענה משפט פשוט.
כן.
ולפעמים זה הדבר הקשה ביותר לאדם.
לפתוח את הדלת.
איך הייתם נוהגים במקומי?