יומן אישי, יום חמישי בערב
אני ועמי, בעלי, נשואים באושר כבר כמה שנים.
נפגשנו באוניברסיטה בירושלים. לא תכננתי להישאר שם, ידעתי שהעתיד שלי מחכה לי חזרה בעיר הולדתי באר שבע. עם ההתמחות שלי, הייתי מלכה אמיתית בעיר וטרינרית נדירה שמתמקדת במחלות לב, לא באנשים, אלא בעלי חיים: חתולים, כלבים, אפילו פרות.
הלקוחות המבוססים אצלנו ספורים, אבל קיימים, וגם בעלי פחות בעולם דואגים להביא את החיות שלהם לרופא. עמי, בעלי, גם הוא וטרינר, אבל המומחיות שלו היא אבחון מעולה.
עשיתי קצת בירורים בכל המרפאות המקומיות המצב היה דומה בכל מקום; רק טיפולים בסיסיים כמו עיקור וחיסונים, לא נגעו במקרים מורכבים. בשבילם זה לא משתלם.
אז החלטנו יחד להקים מרפאה משלנו, עם דגש על מקרים מאתגרים ואבחנות מדויקות. אנחנו גם עושים מחקר עבור קולגות מכל הארץ. אנחנו צוות חזק, וככה הרבה יותר טוב לנו.
אנחנו מרוויחים יפה, אבל לא גובים מחירים גבוהים. בגלל זה יש לנו מספיק לקוחות. קנינו כבר דירה משלנו, יש לנו עוזרות, כך שאני לא נאלצת לישון במרפאה ונשאר לי זמן לילדים ולבית.
אבל חמותי וחמי עדיין לא שלמים איתי.
אני יודעת שהם מתוסכלים שעזבנו את תל אביב וחזרנו לעיר הולדתי. הם מקווים שעמי יחזור יום אחד ויעביר את המרפאה והמשפחה למרכז. לא ברור לי למה הם כועסים יש להם שתי בנות שגרות לידם, הם לא לבד. אנחנו עזרנו לכל אחת מהאחיות אפילו נתנו כסף למקדמה על דירה.
אני, תמיד מנומסת איתם.
אבל הם כנראה לא שמעו על גבולות מרחב אישי.
היום, חמי מתקשר:
“בואי נפגש הערב ב-19:00. תבואי לקחת אותי.”
– השעה 17:00.
– “אז תזדרזי.”
אני מחפשת פתרון צריכה לאסוף את הילדה, למצוא עוזרת שתשמח להישאר עד מאוחר, ושום מילה על העוגה שהתפרקה בדיוק התחלתי להכין אותה.
אנחנו בדרכים.
הקטנה במושב בטיחות מאחורי.
עמי בקליניקה, יש לו מקרה דחוף חיה פצועה שצריך ניתוח. חמי מתעקש שלא אקח מונית.
אז אני נוהגת.
הוא עלה לרכב, דפק את הדלת והתחיל לצעוק: “יכולת לצאת החוצה.”
“בת שלי ישנה. אל תעיר אותה.”
מה אכפת לו הוא מגביר את הקול “מי שרוצה לישון, שישן.”
הילדה מתעוררת וקצת בוכה.
נראה לכם שהוא ניסה להרגיע אותה? נתן לה משחק קטן?
ממש לא. במקום, אני שומעת שאני אמא לא טובה, שלא גידלתי נכון את הילדים אשמתי שאני בבית איתם “צריך לחנך אותם, לא להסתכל בטלוויזיה.” מסתבר שלעבוד חמש, עשר ואפילו שתיים-עשרה שעות, זה נקרא “להיות בבית”.
אבל הבן שלו עמי עובד!
הוא ממשיך וזועם שאני נוהגת מהר ושהוא ימות בגללי. ואז הוא מודיע לי שבעמי כבר מחכה בבית כלה חדשה אישה צעירה שתלד לו ילדים “נורמליים” וממושמעים.
הילדה בוכה, הסבא מסתובב וצועק עליה לשתוק כי “כשמבוגרים מדברים, ילדים צריכים לשתוק!”
פשוט עשיתי סיבוב.
החזרתי אותו ישר לתחנת הרכבת: “להתראות, להתראות, להתראות…”
הגעתי הביתה; עמי חיכה לי בדלת כולו מרומה, אבא שלו כבר הספיק לצלם אותו. מסרתי לו את בתנו הבוכה:
“עוד מילה אחת ואת הולכת לאבא. שם מחכה לך הכלה. יהיו לך ילדים חדשים, טובים. עכשיו תתחיל לעבוד, אחרת גם אני אתחיל לצעוק.”
עמי המהם והסתכל הצידה, ואני הבנתי גם את השיחה הזאת כבר עשינו. אביו כבר לא יבוא אלינו לעולם.
