בעלי ואני נשואים באושר.
נפגשנו באוניברסיטה בירושלים, לפני שנים רבות. אף פעם לא תכננתי להישאר שםרציתי לשוב לעיר הולדתי, באר שבע. ידעתי שבתחום שלי אהיה פָּרָחָה בעיר הזאת, מומחית נדירה שרק מעטות כמוה.
אני וטרינרית עם התמחות במחלות לב, לא אצל בני אדם אלא אצל בעלי חייםחתולים, כלבים, אפילו פרות. לקוחות אמידים יש מעט, אבל גם מי שאין לו הרבה רץ לווטרינר כשהחיה שלו חולה. בעלי גם הוא וטרינר, אבל מצטיין באבחון.
בדקתי מה קורה במרפאות המקומיותהמצב דומה בכל מקום. מטפלים רק בדברים הפשוטים: עיקור, חיסון. מקרים מסובכים לא מקבליםלא משתלם.
אז פתחנו מרפאה משלנו שמטפלת במקרים מורכבים, עם אבחנות מקצועיות. אנחנו גם עורכים מחקר עבור קולגות. עובדים כצוותוזה מצליח לנו.
אנחנו משתכרים לא רע, אבל לא גובים מחירים גבוהים. לכן יש לנו מספיק לקוחות. כבר רכשנו דירה משלנו, שכרנו עוזרות, ויש לי זמן לילדים ולביתאני כבר לא ישנה במרפאה.
אבל ההורים של בעלי עדיין לא מרוצים ממני.
ברור לי שהם לא אוהבים שבנם עבר לבאר שבע, הם מקווים שיחזור לתל אביב ויעביר לשם את המרפאה ואת המשפחה. אינני מבינה מדוע הם נעלביםיש להם שתי בנות שגרות לידם, הם לא לבד. אנחנו דווקא אלו שעזרנו לשתי האחיות, נתנו להן כסף למקדמה.
מצדי, תמיד הייתי מנומסת אליהם.
אבל ההורים של בעלי מעולם לא שמעו על גבולות ומרחק.
אז חמי מתקשר אליי היום:
“בואי נפגש הערב בשעה שבע.”הוא מגיע לאסוף אותי.
“שעה חמש.””אז תגבירי מעט.”
טוב, אני צריכה לאסוף את הילדה, לשמח את העוזרת שלי שהסכימה להישאר מאוחר, ולא לספר לה על העוגה שהרסתי זה עתה.
בדרך.
הקטנה יושבת מאחור, בכיסא הבטיחות.
בעלי נשאר במרפאה, יש לו מטופל פצוע, הוא ינתח אותו. חמי לא מוכן שאקח מונית.
אז אני נוהגת.
הוא צועק עליי כבר בטלפון, ובזמן שהוא מחפש את הרכב החונה. סירבתי לצאת, לא רציתי להעיר את הילדה.
עלה לרכב, טרק את הדלת ומיד התחיל להטיח בי: “יכולת לצאת החוצה”. “הבת שלי ישנה, אל תעיר אותה”. מה זה, חמי לא הנמיך את הטון”מי שרוצה לישון, שיישן”.
הילדה התעוררה ובכתה.
אתם חושבים שסבא ניסה להרגיע אותה? האם הוציא צעצוע עבורה?
לא, זה לא קרה. שמעתי שאני לא מגדלת אותה כמו שצריך, אשמתי שאני בבית איתםצריך לגדל, לא לצפות בטלוויזיה. אז לעבוד במרפאה חמש שעות, לפעמים עשר-שתים עשרהזה להישאר בבית?
אבל הבן שלו עובד!
אחר כך התחיל לקלל שאני נוהגת מהר ושנהרג כולנו. והוא גם עדכן אותי שיש כבר ארוסה מחכה לבעלי בבית, אישה צעירה שתלד לו ילדים “נורמליים וצייתניים”.
הילדה התלוננה, וסבא הסתובב וצעק עליה שתשתוק כשמבוגרים מדברים.
אז הסתובבתי.
החזרתי אותו לתחנת הרכבת: להתראות. להתראות, להתראות…
כשהגעתי הביתה, בעלי חיכה בדלת במבט נגעלכבר הספיק לקבל סרטון מאביו. הושטתי לו את הילדה הבוכה:
“תאמר עוד מילה אחת ואתה הולך לאבא שלך. שם מחכה הארוסה. ויהיו לך ילדים חדשים, ממושמעים. בינתיים, לך תעבוד, כי אני כבר מתחילה לצעוק”.
בעלי הסיט מבטו, ואני הבנתי שכבר דיברנו על זה פעם. אביו לא יבוא לבקר אותנו שוב.
