דפיקה חדה בדלת קרעה אותי מהשינה בדיוק בשבע בבוקר.
משכתי על עצמי חלוק והתקרבתי לפתוח. על המפתן ישבה כלבה. חומה־אדמדמה, עם גוון חמים של דבש בפרווה וכתמים בהירים על החזה. כבר לא צעירה סביב האף הופיעו שיערות לבנות. היא הביטה בי מלמטה, בסבלנות שלא משתנה.
“של מי את?” שאלתי בשקט.
כמובן, תשובה לא קיבלתי. רק זנב שהכה ברכות ברצפה טיק־טוק. בלי קולר, בלי תג שם. היא פשוט ישבה, חיכתה, התבוננה.
כרעתי מולה והושטתי יד. הכלבה הריחה בזהירות, ליקקה קלות את האצבעות. אף רטוב, לשון חמימה, ומבט בוחן כאילו היא מחכה למשהו.
“איבדת את הדרך?”
שקט. נשימות כבדות היתה כנראה בריצה הרבה זמן.
קמתי, הלכתי למטבח. במקרר היתה קציצת בשר מאתמול. שמתי אותה בקערת סלט ישנה עם סדק, וחזרתי לדלת.
הכלבה אכלה בתיאבון אבל בנימוס. לא חטפה, לא נהמה. סיימה, ליקקה את השפתיים, הביטה בי שוב והסתלקה. שמעתי את צלילי הטפרים יורדים במדרגות.
סגרתי את הדלת. משונה היא.
למחרת בבוקר שוב דפיקה.
פתחתי. היא ישבה בדיוק באותו מקום על השטיח. פרוותה החומה-אדמדמה, הבעת הפנים השקטה.
“את שוב כאן?”
הזנב ענה: טיק־טוק.
האכלתי אותה. הפעם חזה עוף מהארוחה של אתמול. אותה קערה סדוקה. הכלבה אכלה, הביטה ויצאה.
וככה גם ביום השלישי. וברביעי.
התחלתי להכין עבורה אוכל מראש. קניתי לה קופסת מזון בכלביה ליד הבית. המוכרת פעם שאלה:
“יש לך כלבה חדשה?”
“לא,” עניתי. “היא של מישהו אחר. רק נכנסת לבקר.”
היא הסתכלה בפליאה, לא אמרה מילה.
ביום החמישי כבר חיכיתי לדפיקה. התעוררתי בשש חמישים, שמתי קומקום, הוצאתי קערה חדשה קניתי מיוחדת, קרמית, עם ציורי דגים על השפה. הכלבה אכלה. שתינו ישבנו שקטות. כל אחת לעצמה.
אחרי שאכלה, היתה הולכת ואני התארגנתי לעבודה.
אני גרה פה כבר שלוש שנים. דירת שני חדרים באחת השיכונים הישנים בהרצליה. קטנה, אבל שלי. עובדת בקפה “עצמון” כמלצרית משמרות ארוכות, בסוף היום הרגליים צורחות. חוזרת בערב לשקט. טלוויזיה, אוכל, שינה. ושוב.
אני עוד מעט ארבעים, בלי בעל, בלי ילדים. היו לי מערכות יחסים לא החזיקו. לא מתלוננת, כבר התרגלתי, אבל לפעמים בערב במטבח עובר לי בראש ככה תעבור לי כל החיים? בשקט.
ופתאום דפיקה בבוקר. פרצוף חום־אדמדם על המפתן. ותפסתי את עצמי מצפה כבר לדפיקה הזאת.
בשבוע השביעי לא עמדתי בזה.
הכלבה אכלה, נשארה יושבת בכניסה. בדרך כלל היתה הולכת מיד, הפעם חיכתה. התבוננה עליי.
“של מי את בעצם? מישהו בטוח מחפש אותך.”
היא לא ענתה.
התיישבתי לידה וליטפתי אותן בראש. הפרווה היתה רכה, עם גושים קטנים מהזנחה. סביב הצוואר היה סימן קולר פס קצר שבו השיער קצר.
“היה לך קולר הלך לאיבוד?”
הכלבה נשענה אל הברך שלי עם אפה הרטוב והחם. פתאום קלטתי: היא לא הלכה לאיבוד. היא יודעת טוב הלאן היא באה, את הבניין, את הקומה. היא מכירה. מתנהגת כאילו היתה כאן לפני כן.
לקחתי פיסת נייר וכתבתי:
“למי שייכת הכלבה הזו? מגיעה אליי כל בוקר כבר שבוע. חומה־אדמדם, בת כשבע. אם אתה/את הבעלים התקשרו.”
השארתי מספר טלפון.
קיפלתי והדבקתי עם סלוטייפ שלא יירטב. מהארון מצאתי רצועה ישנה, קשרתי אותה בעדינות על הצוואר של הכלבה במקום קולר.
“קחי את זה לבעלים שלך, או למי שצריך.”
הכלבה הביטה בי, הזנב ענה טיק־טוק, וירדה במדרגות.
כל היום בדקתי את הטלפון. כל חצי שעה. כלום.
בערב חזרתי לא הודעה, לא שיחה.
אולי בכל זאת היא כלבת רחוב? אולי אין לה בעלים?
אבל אז, איך היא זוכרת את הבניין?
למחרת בערב שוב דפיקה.
פתחתי.
על המפתן עמד גבר.
הוא היה בתחילת שנות הארבעים. רחב כתפיים, אך רזה, חולצתו נראתה כאילו קיבל אותה מאחר. בידו החזיק רצועה אדומה שהכרתי מיד.
“שלום,” אמר בקול נמוך, צרוד. “בקשר לפתק הכלבה שלי.”
הבד האדום היה משופשף ליד הידית. זכרתי אותו שכני המבוגר מהדירה שממול. שקט, תמיד ראה אותו מטייל עם הכלבה פעמיים ביום.
“בעצם,” תיקן, “היא של הדוד שלי. גר כאן, בדירה ממול.”
“אני יודעת,” אמרתי, “שאול-אריה.”
הנהן.
“הוא נפטר לפני ארבעה חודשים.”
נזכרתי. סתיו, שלט בחדר המדרגות: “שאול-אריה ברמן, יליד 1953, הלך לעולמו” עברתי על פניו, רק סימנתי לעצמי בראש: השכן ממול. כמעט לא דיברנו. רק “בוקר טוב” במדרגות, וקצת חיוך. ואז נהיה שקט. הדירה ממול התרוקנה.
“אני האחיין שלו,” המשיך. “יובל. אין יותר קרובים, נשארתי רק אני. קיבלתי את הדירה ו אותה.” החווה ראשו לכלבה.
“חומה.”
“זה שמה?” שאלתי.
“ככה הדוד שלי קרא לה. לפי הרישום שם אחר, אבל לו תמיד היתה ‘חומה.'”
זזתי הצידה.
“בקשה, תיכנס.”
הוא היסס רגע, נכנס, הביט במבואה קטנה, מסדרון לחדר ולמטבח משמאל.
“אני לא מבינה,” אמרתי. “היא באה אליי. כל יום. כבר שבוע.”
יובל הוציא אנחה, העביר יד על פניו היה נראה עייף.
“אני יודע,” אמר. “עקבתי אחריה. כל בוקר בורחת. חשבתי הולכת להסתובב. אבל היא באה לפה.”
“לכאן? אליי?”
“לבניין הזה. לקומה הזאת.” הסתכל לי בעיניים. “היא מחפשת אותו.”
לא הבנתי, ואז עבר בי זרם.
“כלומר”
“דירתו ממש מול שלך. אותו קומה, אותו בניין. היא זוכרת את הדרך. כל בוקר בורחת, מגיעה, יושבת, מחכה. אחר כך הולכת. ושוב.”
נהיה לי קר. היא לא באה אליי, היא חיכתה לו. לשאול-אריה השכן השקט שטייל איתה כל בוקר. “בוקר טוב”. ואין אותו, אבל היא מחכה.
“למה אצלי?” שאלתי. “הדירה ממול.”
“עכשיו אני שם,” ענה יובל, “ריח אחר, קול אחר. היא לא מקבלת. אצלך אולי מזהה את הריחות של המדרגות, אולי זוכרת את המעבר ליד הדלת שלך. לא יודע.”
הוא השתתק. עמד אבוד עם הרצועה האדומה.
“אני לא מסתדר,” הודה לבסוף. “היא מתגעגעת. כמעט לא אוכלת, לא משחקת. שוכבת בכניסה, רוב היום. ואני פרש ידיו אני זר.”
הלכנו למטבח. שמתי קומקום, הוצאתי כוסות. יובל התיישב שפוף, צנום פתאום בפנים.
“כבר חודשיים בדירה,” אמר. “עד ששיפצתי, היא היתה אצל שכנה בקומה מתחת. עכשיו אצלי.”
“לא מפה אתה?”
“מרמת גן. עובד כמהנדס מפעל. במשמרות.” נאנח. “את הדוד ראיתי לפני עשר שנים. בלוויה של אשתו. מאז היה לבד. עם חומה.”
מזגתי תה, הוספתי סוכר. הוא הנהן.
“הוא היה חולה?”
“בלב,” אמר בשקט. “נפטר פתאום. מצאו אותו רק אחרי שלושה ימים. חומה היתה כל הזמן לידו. לא אכלה, לא שתתה. פשוט חיכתה.”
ניסיתי לדמיין: דירה ריקה, שקט מוחלט. כלבה נאמנה, חומה־אדמדמה. מחכה שמשהו יקרה, והוא איננו.
“אני מצטערת בשבילה,” אמרתי. “אני לא יודעת איך לעזור.”
יובל הניח את הכוס על השולחן.
“את כבר עוזרת. היא באה אלייך כנראה טוב לה פה. את תוכלי לפעמים לפתוח לה? שתהיה קצת כאן?”
הסתכלתי עליו. גבר בן ארבעים ומשהו, לבד עם כלבה שלא מקבלת אותו. ואני כמעט ארבעים, דירה ריקה.
“כן,” אמרתי. “שתבוא.”
למחרת, שוב דפיקה. הפעם הקשבתי למוכר. פתחתי. חומה ישבה על השטיח, זנב מכה ברצפה.
“שוב שלום,” לחשתי. “תיכנסי.”
היא עברה את הסף; לראשונה הסתובבה בעצמה, הריחה את הכניסה, הציצה לחדר, חזרה למטבח, התיישבה על הרגליים שלי.
הגשתי קערה של אוכל. היא אכלה לאט, רגועה. אחר כך התקרבה, הניחה אפה ברך שלי חם, מלא אמון.
“את מתגעגעת אליו, נכון?”
היא שתקה. רק הביטה בי בעיניים חומות, חכמות, עצובות כל כך.
ליטפתי לה את הראש.
“אני מתגעגעת גם,” אמרתי, “באופן שלי.”
הניחה את ראשה הכבד על הברכיים שלי. ישבנו כך, שתי דקות שקטות, ואז קמה והלכה.
בערב, יובל התקשר.
“חזרה,” אמר. “רגועה. אכלה סוף סוף.”
“טוב,” עניתי. “שתבוא כל בוקר. גם ככה אני תמיד קמה מוקדם.”
“תודה” הוא היסס. “אפשר שאבוא גם? מתישהו. איתה.”
חשבתי. גבר זר, כמעט לא מכירה. אבל מהתשובה נשמעה דאגה אמיתית, כמו פחד מדחיה.
“אפשר,” אמרתי.
בשבת הגיע. חומה על הרצועה, בידו שקית.
“יש לי משהו,” הוציא מהשקית קערה ישנה מקרמיקה עם שפה שבורה, ציורי פרחים דהויים.
“של הדוד,” אמר. “היא תמיד אכלה ממנה.”
לקחתי אותה כבדה, מחוספסת. שאריות של חיים.
שמתי לה אוכל בקערה הישנה. חומה ניגשה, הריחה והזנב הסתובב מהתרגשות. אכלה ברעבתנות. אחר כך הביטה בי.
“היא זיהתה,” לחש יובל בקול דומע.
ומאז הלכו הדברים לאט. טיולים, תה, שיחות. חומה חזרה לחיים, וגם אנחנו.
לפעמים, כדי להתחיל חיים מחדש, צריך רק לפתוח דלת. או שמישהו, עם זנב חום, ידפוק עליה בשקט: טיק־טוק.
