אוטובוס עובר ברחובות התל־אביביים הרטובים מגשם. בפנים, כל הנוסעים ישובים, שקועים בעולמם, לא מחליפים מבט זה עם זו. מחוץ לחלון, הטיפות מכות בזגוגית.
באחת התחנות, עולה קבצן לתוך האוטובוס. למרות שלא נראה מעל גיל חמישים, עייפות השנים ניכרת בפניו והשיער הלבן מתפזר ללא סדר. ריח חריף ולא נעים מתפשט במהרה בקרב הנוסעים. בגדיו מוזנחים, והוא שפוף מעט.
“אנשים יקרים, אולי תוכלו לעזור לי בכמה שקלים בשביל לחם? לא אכלתי כבר שלושה ימים,” בקול רועד, הוא פונה אל הנוסעים.
הרוב מתעלמים. רק כמה מרימים מבט, חלקם מגששים בארנק, בודקים אם יש עודף.
לפתע, גבר עם חולצה מכופתרת וגבות מכווצות מתפרץ:
“אין לך כסף לאוכל? צא לעבוד! כמה זמן תסתובב ותבקש? אותי פיטרו היום, כן? מהעבודה בהייטק. יש לי גם משכנתא לדירה!” קולו חד, וכעוס.
הקבצן מביט לרצפה, נבוך ומשפיל ראש. הוא עובר ליד אותו גבר, ולפתע דולה מכיסו המטונף כמה שקלים ישנים ומושיטים לעבר הגבר.
“קח, אתה צריך את זה כנראה יותר ממני. לי אנשים טובים עוד יעזרו,” הוא אומר בשקט.
הוא עושה תנועה לרדת מהאוטובוס. אותו גבר רודף אחריו, מנסה להחזיר לו את הכסף. כולם עוצרים, עדים למחזה הנדיר.
ברגע שהשיג אותו, הגבר פתח בניסיון שכנוע, אך הקבצן רק מחייך, מסרב לקחת את הכסף בחזרה.
“החיים, אתה יודע,” אמר הקבצן, “הם מתנה. יש כאן הרבה אנשים טובים. צריך לדעת לשמוח בכל רגע.” מבטו מרחף, מתרחק, כאילו פונה אל מעבר לאופק.
הגבר נשאר עומד, דמעות זולגות לו ומרטיבות לחיו. היה ברור שהרגע הזה נחקק בליבו. הוא מחבק חזק את השטרות הישנים, שהתקבלו מהאיש שלא היה לו כלום.
