אוטובוס. כל הנוסעים יושבים שקטים, טרודים בענייניהם ואינם מביטים זה בזה. בחוץ יורד גשם קל, מטשטש את חלונות האוטובוס. בתחנה ברחוב אבן גבירול, עולה קבצן גבר מחוספס, כנראה לא בן יותר מחמישים, אבל השנים נתנו בו את חותמן והפנים חרושות קמטים. ריח חזק ומבאיש ממלא את חלל האוטובוס; בגדיו מרופטים ומלוכלכים.
“אחים ואחיות, תרחמו. אני כבר שלושה ימים בלי לחם, אם תוכלו לעזור לי עם כמה שקלים, אשמח מאוד,” הוא מתחנן בעמידה שברירית.
רוב הנוסעים אינם מגיבים, שקועים במסך הטלפון שלהם. כמה נוברים בארנקם בשקט, אולי מחפשים מטבעות.
פתאום, אחד הנוסעים גבר שנראה מטופח, לבוש יפה מתפרץ:
“אין לך כסף לאוכל? תמצא עבודה! כמה עוד תמשיך לחיות על חשבון אחרים? היום פיטרו גם אותי מהעבודה, אבל אני לא עומד כאן ומתחנן ברחוב. יש לי משכנתה על הדירה שלי.”
הגבר נראה כעוס, דיבורו חד. הקבצן משפיל מבט, מובך. הוא שולח ידיים מלוכלכות לכיסי המעיל, מחטט, ושלף חופן קטן של מטבעות החיסכון הדל שלו ומושיט לגבר הכעוס.
“קח, אתה בטח צריך את זה יותר ממני. אנשים טובים ימשיכו לעזור לי. אני מאמין בזה.”
כך אמר, ופנה לרדת בתחנה הקרובה. הגבר מאחוריו רץ, מנסה להשיב לו את הכסף, נבוך כולו. בתוך האוטובוס השתררה דממה. עיני כל הנוסעים היו נעוצות בהם.
כשהדביק אותו בתחנה, ניסה הגבר להסביר ולעמוד על שלו, אך הקבצן חייך חיוך קצר והניד ראש. הוא לא הסכים לקחת בחזרה את הכסף.
“החיים יפים, אחי,” הוא אמר ברוך. “יש הרבה אנשים טובים בעולם. צריך לדעת להודות על כל רגע שיש לך.”
עמדתי ומחיתי דמעה. המראה הזה פילח לי ללב. הבטתי במטבעות שהושיט לי, ופתאום לא הרגשתי צורך בהם כלל. הבנתי שכולנו זקוקים לרחמים, לא פחות מאשר כסף ושלעיתים דווקא אלה שאין להם, יודעים לתת באמת.
היום למדתי שיעור אמיתי על נדיבות לב.
