אוטובוס עובר ברחוב עמוס בתל אביב. כל הנוסעים שותקים, עסוקים בעצמם, איש לא מביט בשני. בחוץ יורד גשם דק וטיפות מכות בזכוכיות האוטובוס. בתחנה הקרובה, עולה אדם מחוסר בית. למרות שהוא לא נראה בן יותר מחמישים, סימני הזמן חרוצים היטב על פניו. ריח חריף ולא נעים מתפשט באוטובוס. בגדיו מלוכלכים ופניו עייפות.
“אחים שלי, תעזרו לי בכמה שקלים בשביל לחם. שלושה ימים לא אכלתי,” הוא פונה בתחינה.
מרבית הנוסעים פונים ממנו מבט, ומתעלמים. יש מי שמחטט בארנק, מחפש כמה שקלים.
פתאום אחד הנוסעים מתפרץ:
“אין לך כסף לאוכל? לך תמצא עבודה! כמה אפשר לסמוך על טוב ליבם של אחרים? היום פיטרו אותי מהעבודה, ואני לא מבקש עזרה מאף אחד. אפילו יש לי משכנתה על הדירה שלי.”
אותו נוסע נראה מסודר ומרשים. מחוסר הבית משפיל את מבטו, נבוך. בידיים סדוקות ומלוכלכות הוא מתחיל לחפש בכיסים. הוא אוסף את הכסף שיש לו, ומושיט לגבר שדיבר.
“קח, לך תשתמש בזה. אתה צריך את זה יותר ממני. ואני בטוח שאנשים טובים יעזרו לי,” הוא אומר.
במילים האלה, האיש חסר הבית מנסה לרדת מהאוטובוס. הנוסע קופץ אחריו, מנסה להחזיר לו את הכסף. כל הנוסעים מביטים במתרחש בדממה.
כשהשיג אותו, הנוסע מנסה להסביר את עמדתו, אבל מחוסר הבית רק מחייך. הוא מסרב לקבל את הכסף בחזרה.
“החיים הם מתנה,” אומר האיש חסר הבית במחשבה. “יש אנשים טובים בעולם. צריך לדעת לשמוח בכל רגע שאלוהים נותן.”
הנוסע נותר עומד בתחנה, דמעות זולגות על לחייו. היה ברור שמפגש זה ייחרט בו לעד. בידו המאוגרפת כספו של מחוסר הבית, שעדיין מחמם את ליבו.
