אני בת תשע-עשרה כשבחור בשם דניאל, שכבר שנה אנחנו יוצאים יחד, מציע לי נישואין. ברור לי שזה מוקדם, ואני מבינה שכבר לא אוכל לצאת עם החברות ולבלות כמו פעם. אבל דניאל נראה לי מאוד יציב ובחור טוב. מתוך פחד שאולי לא אמצא מישהו טוב ממנו, הסכמתי להיות אשתו.
אנחנו מתחילים לגור יחד אצל ההורים שלו. להורים שלי יש בית פרטי גדול ליד תל אביב. קיבלנו שם את הקומה השנייה. כבר כדאי לציין שמבחינת כסף, ההורים של דניאל לא חסרים כלום, וגם דניאל השתכר יפה מאוד בזמן החתונה שלנו, כך שיכולתי ללמוד באוניברסיטה בראש שקט.
כעבור שנתיים נולדה לי ילדה ראשונה, בת. דניאל היה מאושר מאוד, אבל אז נכנסה לחיינו צרה שלא ציפינו לה. דניאל מפוטר מהעבודה. ההורים שלו מציעים לו לעבוד בעסק המשפחתי, אבל הוא עצמאי מדי, רוצה להצליח בכוחות עצמו. פתאום חבר שלו מציע לו לנסוע לעבוד בחו”ל ולהרוויח טוב. דניאל קופץ על ההצעה.
הסכמנו בינינו שזה רק לשנה, בשביל שנצליח להסתדר, לקנות משהו, לבנות התחלה. אבל אחרי שהתחיל להרוויח בשקלים סכומים יפים, יחד עם טעם החיים בחו”ל, דניאל חזר אחרי שנה רק כדי להודיע שהוא נוסע לעוד תקופה, הפעם לשנתיים. הוא רצה שנקנה דירה בתל אביב, שלא נהיה תלויים בהורים. ברור שיש בזה משהו ראוי, אבל מה איתי ועם הבת שלנו? דניאל הבטיח שיבקר אותנו פעמיים בשנה וכך אכן היה. בקיצור, השנים חלפו, וחמש שנים הוא עבד רחוק מאיתנו. אני כבר הייתי צמאה כל כך לחברה, שלפעמים לא ידעתי איפה לשים את עצמי.
יום אחד, גבר מבוגר ממני במעט פנה אליי בהודעה בפייסבוק. הוא ריפד אותי מחמאות, אמר לי שאני האישה הכי יפה והכי מושכת בעולם. מזמן לא שמעתי כאלה דברים מדניאל. בקיצור, התכתבנו חודש, ואז קבענו להיפגש. במפגש קרה הכל. בגדתי בדניאל. אבל הרגשתי כל כך טוב, שיצאתי איתו עוד פעמיים. כמו שהגורל אוהב להפתיע, אחרי חודשיים דניאל חזר סופית לארץ. הוא דיבר אליי במילים חמות, קנה לי דירה. המצפון שלי הציק. סיפרתי לו שבגדתי, וגם יותר מפעם אחת. ומה קרה?
דניאל העיף אותי מהבית. חשבתי שאפנה למאהב, אבל הוא אמר שיש לו המון עבודה, תירוצים למה לא יוכל לקחת אותי. בקיצור, בשבילו הייתי רק סטוץ. דניאל כבר פותח תיק גירושין, הבת גרה איתי אצל אמא שלי, אבל דניאל מאיים לקחת אותה ממני. הבושה שורפת אותי למה לא חיכיתי לדניאל? איך בגדתי בו ככהלילות שלמים הסתובבתי בחדר הילדות שלי, מחפשת תשובות על מהות האהבה, על טעויות של פחד ופזיזות. בפעם הראשונה מאז שהייתי ילדה, הרגשתי עירומה מהכל מביטחון, מתכניות, מהחלום של המשפחה היציבה. בכל בוקר קמתי בשביל הבת שלי, שנאחזה בי בשתיקה, כאילו ידעה שגם אני נאחזת בה.
עברו שבועות. דניאל בחר להילחם, אבל לא הפך לאויב. יום אחד, כשהבאתי את הבת לפגישת הסדרי ראייה, תפס אותי בכניסה. הוא הביט בי ארוכות ואמר: “אני לא יודע אם אי פעם אסלח, אבל אני גם לא שונא. הכאב שלך הוא גם אצלי.” החזיק לי את היד לרגע קט, ואז הלך.
הימים זרמו באיטיות. למדתי להאכיל את הלב בפירורי הכרת תודה לחיוך של בתי כשחזרתי מהעבודה, לרוח שבאה מהמרפסת של ההורים, לידיעה שאמנם חלמתי והפסדתי, אבל אני עוד כאן. התקשיתי להאמין, אבל עם הזמן מצאתי בי שלווה חדשה. כתיבתי הפכה לי תרופה, חברות ותיקות הושיטו יד, צחוק חזר לשפתיי.
יום, באמצע שגרה שקטה, בתי ביקשה שאסדר לה את התחפושת למסיבת פורים. כשעמדנו מול המראה יחד, הסתכלה עליי ושאלה: “את שמחה עכשיו, אמא?” לרגע נעתקה נשימתי. חיבקתי אותה חזק. לא הבטחתי הבטחות, אבל ידעתי: אני מבטיחה לנסות.
אולי האהבה לא חוזרת לאותו מקום, אבל הלב עוד יודע לצמוח. ובעצם, זה היה מספיק להתחיל מההתחלה, ולמצוא את עצמי מחדש.
