מ׳ירה ובעלה מאוד אוהבים את הבית שלהם במושב. אבל לפי הדס, הכלה שלהם, אין שם מה לאהוב. אין מתקנים מודרניים, הכל בחוץ, ויש הרבה עבודה בגינה ובחממה. למרות זאת, מ׳ירה ובעלה גרים שם מניסן ועד תשרי. אם זה היה תלוי בהם, הזוג המבוגר היה נשאר במושב גם בחורף, אבל לשם כך הם צריכים להשקיע סכומים גדולים בשיפוץ הבית. “הרבה יותר הגיוני שהם ייסעו לנופש באילת,” אומרת הדס.
לפני כחמש שנים, מ׳ירה ובעלה ביקשו מהבן והכלה שלהם לעזור להם לשפץ את הבית. הזוג הצעיר היה עם סכום מכובד בבנק שלא תכננו להשתמש בו, ולכן הם נתנו אותו בשמחה כהלוואה להוריהם.
ההורים הבטיחו להחזיר את הכסף בתוך שנתיים. זמן קצר אחרי שהכסף ניתן, הדס ילדה תאומות. כל אותה תקופה, מ׳ירה העניקה לכלתה עזרה ותמיכה בלתי רגילה. “אפילו לא מצליחה לדמיין איך הייתי מסתדרת בלי הסיוע של חמותי,” משתפת הדס. “הגיעה כל יום, אפילו כשהזניחה את הדירה האהובה שלה במושב. אמא שלי לא יכלה לסייע באותה מידה כי עדיין עבדה.” באותם שנתיים, חמי של הדס טיפל לבדו בכל האדמה.
במהלך השנתיים, מ׳ירה העלתה שוב ושוב את נושא ההחזר, וניסתה להרגיע את הבן והכלה שלה שיצליחו להחזיר. אבל לאט־לאט, השיחות הפסיקו להביא לתוצאות. בעלה של מ׳ירה כבר לא יכול לעבוד שנה שלמה בגלל מחלה, והיא כבר גמלאית שש שנים. עולה שכנראה אין להם אפשרות להחזיר את הסכום שהשקיעו. חברה של הדס מציעה: “בואי נשכח מהכסף הזה. הרי אמא עזרה לנו, ונתנה לנו ירקות ותותים מהמושב.” חברה אחרת תומכת: “אני חושבת שחובות בין הורים לילדים זה לא דבר מעשי.” מצד שני, אמא של הדס מתעקשת: “הם קיבלו כסף בהלוואה. הם הבטיחו להחזיר.”
הדס מרגישה תקועה באמצע בין כולם, ולא יודעת מה הצעד הבא הנכון. מה הייתם עושים במקום הדס?
