למרות שכבר אנחנו חוסכים בכל דבר אפשרי, בעלי הביע כרצון לחסוך כסף לדירה לבן שלנו. אתמול, אחרי המשכורת האחרונה, אמר לי בתקיפות: “אני מתחיל לחסוך כסף כדי לקנות דירה לבן שלנו.” אבל ההצהרה הזו לא מצאה חן בעיניי. הנה למה.
לפני למעלה מעשר שנים, בעלי הגיע לתל אביב מהצפון כדי להרוויח כסף. הוא עבד בבנייה עבודה שלא פשוטה בכלל. עוד לפני שהכרנו, היה שולח כמעט את כל המשכורת שלו לאמא שלו, ומשאיר לעצמו רק מעט כסף לכיס. החברים שלו לעבודה יעצו לו לחסוך לדירה, אבל הוא העדיף לתת את הכל לאמא שלו. גם שני האחים שלו נתנו לה עזרה, אבל אף אחד מהם לא נתן הכול, כמו האיש שעומד להיות בעלי.
אחרי שהתחתנו, עברנו יחד לדירה של אמא שלי וסבתא שלי בגבעתיים, דירה ישנה שלא ראתה שיפוץ שנים.
בתחילת הנישואים, בעלי היה עדין ואוהב. מול אמא וסבתא שלי היה יותר מרוחק, אבל האמנתי שזה זמני. בסוף, השתנה אבל לרעה. התחיל לשתות יותר, להיות גס רוח איתי ועם אמא שלי, להפנות אלינו הערות על זה שלא עשינו שיפוץ. הפתרון הכי הגיוני אז היה גירושין, אבל הוא התעקש שאתעכב עם זה כדי שנסתדר ונביא ילד. מתוך אהבה ותמימות, השתכנעתי נכנסתי להריון וילדתי.
מפה, הדברים רק החמירו. נהיינו במצב של מחסור תמידי בכסף קצבת הלידה לי הספיקה רק לטיטולים, למרות שניהלנו תקציב משותף.
אמא שלי משלמת על כל החשבונות מהמשכורת הצנועה שלה. קונה לי תרופות יקרות (אני סובל ממחלה כרונית). כל השאר הולך על אוכל ועל דברים לבית. סבתא שלי חסכה את הקצבה הקטנה שלה להלוויה, אבל בליל החתונה היא נתנה לנו את כל החסכונות.
בעלי ציפה שהמשפחה שלו תתרום כסף לחתונה, אבל אף אחד מהם לא הביא פרוטה. חגגנו חתונה גדולה מכספי סבתא שלי ומהמשכורת שלו. היינו יכולים להסתפק בחגיגה צנועה, אבל הוא רצה אירוע גדול.
במשך שבע שנות הנישואין שלנו, הוא המשיך לעזור כלכלית לאמא שלו. בזמן הזה, היא שיפצה את כל הדירה שלה וקנתה מכשירי חשמל חדשים הכל בכסף של בעלי. לפעמים, במצבים קשים אצלנו, מצאתי במקרה מטמוני כסף שהוא שם בצד כדי לשלוח שוב לאמא שלו. היינו רבים על זה רוב הזמן, והוא הבטיח שיפסיק.
אחרי שאמא שלו נפטרה, הוא ואחיו הגדול החליטו, מתוך “אצילות” בעיניהם (ואני חושב שזה היה טיפשי), לוותר לאח הצעיר על חלקם בירושה הבית של האם. האח הצעיר בכלל לא תורם הרבה, ובכל זאת נשאר עם הכל. כך בעלי בזבז את הכסף על הבית של אמא שלו, הפסיד את מה שמגיע לו אצלנו, ובסוף ויתר על הירושה נשאר בלי כלום. למרות שביקשתי ממנו להילחם על מה שמגיע לו לפי החוק, הוא לא הסכים.
מאז שנולד הילד, בעלי ממש השתנה: נהיה עצבני, קמצן על אוכל ודברים שדרושים לי, חיפש סיבות לריב עם אמא שלי. השתייה הפכה להיות תכופה. אני לא יכול להרשות לעצמי להתגרש הילד עוד קטן, הבריאות שלי רופפת, ולא בטוח שאשוב לעבודה אחרי חופשת לידה, לפי שמועות. בנתיים אין לי אופציה אחרת.
הוא מנצל את הקושי שלי. כל הזמן דואג להדגיש שאני, הבן והסבתא חיים מהמשכורת שלו, ושנמאס לו להחזיק את כולם. למרות שהוא יודע טוב מאוד שכולנו חיים מההכנסות המשותפות גם של אמא שלי, גם של סבתא, גם שלי ושלא.
פעמים רבות העליתי איתו רעיון לחסוך לדירה לבן שלנו זה החלום שלי. אבל זה נשאר בגדר חלום, פשוט כי אין לנו יכולת כלכלית. ואתמול, הוא החליט בתוקף שעליו לשים בצד שליש מהמשכורת. פירושו של דבר: שכולנו “נחגר את החגורה”, נחיה חיי מחסור לשנים ארוכות ואני לא מסכים. אבל הוא טוען שיעשה רק מה שהוא חושב לנכון.
והאמת, אני חושש שבעלי חוסך לא בשביל הבן, אלא למען עצמו. במצב המתוח בינינו, נדמה לי שהוא רוצה לחסוך כסף כדי לעזוב אותי, אפילו אם זה אומר שלנו לא יישאר מה לאכול.
אמרתי לו שאני חושש מהמהלך הזה. הוא ענה שהוא בעצמו פוחד שאני אתגרש ואוציא אותו מהבית. כבר איימתי על זה בראשי כמה פעמים, מרוב ייאוש. ובכל זאת, לא באמת רוצה לגרש אותו. אם רק יפסיק להיות לא מנומס לאמא ולסבתא שלי, גם לא אחשוב על זה.
אבל הוא לא ממהר להשתנות. החיים שלי ושל המשפחה שלי הפכו את בעלי לסיוט אחד גדול, ואני לא רואה בינתיים את הדרך החוצה.
