הייתי צריכה לחזור הביתה אחרי החופש, והנסיעה הייתה ארוכה אז הזמנתי לעצמי מקום ברכבת, בתא.
קיבלתי מקום למעלה, על המדף, אבל זה ממש לא שינה לי בכל מקרה תכננתי לישון את כל הדרך. השותפים שלי לנסיעה היו אימא בשם מירב והבן שלה, ילד בן ארבע בשם דוד. חשבתי שדוד יעשה קצת רעש ויגרום לי לעצבים, אבל הופתעתי הוא היה שקט כמו יונה ביום חורף. אחרי שדוד נרדם, מירב ואני שתינו תה, פטפטנו קצת, ואז כל אחת הלכה לישון.
בבוקר, העירו אותי דפיקות בדלת. שני שוטרים נכנסו לתא. ראיתן את הילד? שאלו. הנה, על המדף הראשון, ישן לו! אמרתי. באמת, דוד היה מכוּוץ בפינה של המדף, ישן כמו דג, כנראה קפוא מרוב חום של אוגוסט. נצטרך לשאול אותך כמה שאלות, אמרו.
מתברר שמירב החליטה לשתות קצת יותר מדי אמש. ואז ירדה בתחנה לא נכונה לגמרי. כשהתאוששה בבוקר, נבהלה וחשבה שדוד נחטף. השוטרים, לא פחות בהולים ממנה, חיפשו את הילד בכל הקרון. בסך הכול היא הייתה שיכורה ושכחה שהשאירה אותו בתא.
מפתיע ומפחיד לחשוב מה קורה בראש של אמא כזו, שאיבדה כל שליטה. מזל ששכחה מהילד ושהוא ישן לילה שלם בשקט אחרת, אולי היו יורדים לאיזה מושב אבוד בגליל, היא הייתה נרדמת בדרך, ודוד היה נעלם ביער, חצי רעב עם תפוח בידו.
מה עלה בגורלו של דוד אין לי מושג, אני רק מקווה שמירב לא יצאה מזה ככה בלי עונש. למרות שמיד כזו, כנראה, לא תגרום לה ממש לחשוב פעמיים בפעם הבאה. האמת ילדים ישראלים לפעמים מקבלים קצת יותר מדי חירותאחרי שדוד התעורר, עיניו הגדולות הביטו סביב בבלבול. רגע אחרי שמירב נכנסה בחטף לתא, הדמעות חזרו לעיניה שוטרי הרכבת עמדו בצד, מרשים לה לחבק אותו ולמלמל, “סליחה, סליחה.” הוא הביט בה, בחוסר הבנה, אבל חייך חיוך קטן, כזה שמזכיר לך כמה ילדים יודעים לסלוח.
כשהרכבת עצרה בתחנה הסופית, יצאתי אחריהם החוצה. ראיתי איך מירב מחזיקה בידו של דוד בחוזקה, כאילו לא תעז לשחרר שוב. ברקע, השוטרים התדיינו ביניהם, וכשנפגשו איתה ליד היציאה, אחד מהם אמר, “תזכרי, זה נס שהכל נגמר בשלום.” היא הנהנה, ובעיניים שלה ראיתי משהו חדש אולי פחד, אולי חרטה, אולי שניהם.
בתוך ההמולה של התחנה, נפרדתי מהם, אבל לא יכולתי להתעלם מהתחושה שמירב וגם דוד לא ישכחו את הלילה ההוא. ילדים שקטים יודעים ללמד אותנו משהו על סבלנות ואהבה, גם כשאנחנו יוצאים משליטה. אולי הלילה הזה היה רגע קטן של תיקון.
