זוכר אני את אותו יום לא כמו אחרים, כשסיימתי את חופשת הקיץ והייתי צריך לשוב הביתה. הדרך הייתה ארוכה, לכן החלטתי לקחת מקום בקרון הרכבת, בתא. נתנו לי את המקום במיטה העליונה, אך זה לא הפריע לי, שכן תכננתי לישון במשך רוב המסע.
בתא היו איתי אישה ובנה בן הארבע. בתחילה חשבתי שהילד יעשה רעש וישבש את מנוחתי, אך להפתעתי, הילד היה שליו ושקט. לאחר שבני נרדם, שוחחתי מעט עם אותה אישה, שתינו תה ביחד, ואז כל אחד מאיתנו פרס את שמיכתו ונרדם.
בבוקר, התעוררתי לצליל דפיקה על דלת התא. שני שוטרים נכנסו פנימה, חפצים בשלום. “האם ראיתם את הילד?” שאלו. “כן,” אמרתי, “הנה הוא, במיטה העליונה, ישן.” במבט בצידו של המיטה, נראה הילד כשהוא מכונס בתוך עצמו, ישן עמוק, כנראה קפא מהקור. “אשמח לשאול אותך כמה שאלות,” אמר אחד השוטרים.
מתבהר לי מהשיחה ששותפתי למסע השתכרה קשות בלילה. היא ירדה ברכבת בתחנה הלא נכונה, וכשהתפכחה בבוקר, האמינה שבנה נחטף. השוטרים ניסו למצוא את הילד והיו בצוותא במסע חפוש ברכבת. האישה הייתה פשוט שיכורה ושכחה שהשאירה את הילד ישן בתא.
לפעמים אני מהרהר כיצד יתכן שמישהי תתנהג כך לאבד שליטה, לשכוח את בנה. טוב שהשכחה הזו רק איפשרה לילד לישון בשקט כל הלילה. אחרת, ייתכן שהייתה יורדת בתחנה נידחת, נרדמת בדרך, והילד עלול היה להיטלטל לאיבוד באיזה יער פרוע.
מה עלה בגורלו של הילד ההוא אינני יודע, אך ליבי קיווה שהאם קיבלה את עונשה. ספק אם קנס של כמה מאות שקלים יגרום לאישה כזו לחשוב שנית על אחריותה, במיוחד כשנראה שבנה מפונק כל כך אך התקווה לא נעלמה.
