— סבתא מירוסלבה, מה, את לבד? — לבד, לבק, לבד. — ואיפה הבן שלך? אבא שלי אומר שזה עבודה של גברים. — הבן שלי… הוא עוסק בדברים חשובים בעיר, לבק. שם הוא…

סבתא עלמה, את באמת לבד?
לבד, ליאור, לבד.
ואיפה הבן שלך? אבא שלי אומר שזו עבודה של גברים.
הבן שלי… הוא עושה דברים גדולים בתל אביב, ליאור. שם צריכים אותו…

אז תדמיין: עלמה בן-דוד ישבה על הספסל הישן בחצר הקטנה ביישוב בגליל, בידיים שלה טלפון נייד קצת שבור, כזה שראה כמה וכמה קיצים. מסביב פרחו עצי הרימון והתפוז, ריח אדמה רטובה של אחרי גשם, אבל היא הייתה בעולם אחר.

בינתיים בראש עוד הדהד לה הקול של עידו, הבן שלה, כמו ברק:

אמא, מה גידולים עכשיו? יש לי ישיבת דירקטוריון, פגישה עם שותפים, החיים דופקים! למה לך לחפור שם באדמה? תקני תפוחי אדמה בסופר, לא חסר כסף.

היא הניחה את הטלפון לכיס הסינר, ושוב הביטה על החצר. שם כבר הייתה מתוחה חוט שמסמן בדיוק, איפה לשתול תפוחי אדמה השנה.

הלופָּטָה ישבה על הקיר ליד המחסן, ממתינה לסדר היום ולהרמת האדמה. רק שהפעם, אף אחד לא בא.

פתאום מאחורי הגדר הופיע השכנה רבקה, גדולה מהחיים נשענת על המעדר:

מה איתך, עלמה, שוב הבן שלך עסוק בעסקים בתל אביב? נאנחה.

מה אכפת לך, רבקה, אמרה עלמה, מנסה להישמע תקיפה, לעידו יש תפקיד רציני. הוא מנהל מחלקה, אנשים תלויים בו. לא כולנו עסוקים בשטילת פטרוזיליה…

כן בטח, מנהל… ואמא צריכה להרים את הכל לבד… זוכרת איך היית גוררת אותו ביד כשהיה קטן? כשמאיר הלך, רק האדמה והתרנגולות הצילו אתכם. עכשיו הוא בחליפה, לא רוצה להכניס ידיים לאדמה.

כל מילה כאבה.
עלמה זכרה הכול: החורפים שבהם מכרה ירקות בכפר, איך חסכה שקל לשקל כדי לקנות לעידו חליפה לחגיגה בבית הספר. היא הייתה גאה בו בעבודה שלו, בדירה בגבעתיים, באשתו אילנית שנושאת תמיד ניחוח בושם, שבחיים לא דרך בגינה בסנדלים יקרים.

אבל היום, הגאווה הזאת הייתה מרה כמו חרצית.

למחרת עלמה קמה עוד לפני השמש, גררה מגפיים ישנים, כרכה מטפחת ויצאה לשדה. האדמה מלאה מים מהמבול האחרון. כל דחיפה של הלופָּטָה כאבה בגב.

אחרי שעתיים, הספיקה לתחח רק שני תלמים. פתאום הלב התחיל להכות חזק כמו ציפור שנתפסה ברשת. ישבה על האדמה כשעיניה קצת מתערפלות.

סבתא עלמה, את באמת לבד? פתאום הגיע ליאור, הנכד של השכנה, עם רשת פרפרים בידו.

לבד, ליאור, לבד… האדמה לא מחכה.

איפה הבן שלך? אבא שלי אומר שרק גברים חופרים. הוא כבר עזר לדוד איתן, הכל מסודר.

הבן שלי עסוק בדברים חשובים בתל אביב, כאן צריכים אותי יותר.

הילד הרים כתפיים ורץ אחרי פרפר. עלמה הרימה את עצמה, לא ויתרה. זה לא רק התפוחי אדמה זה נשאר לה אחרון. אם היא מוותרת על זה, אז מה נשאר?

עד הערב, כמעט שהשלימה חצי מהחלקה. הידיים מלאות שלפוחיות, הרגליים כבדות. כשחזרה הביתה, נפלה על הספה בלי כוח אפילו להרתיח תה.
הטלפון שתק.

רבקה שכנתה, למרות הלשון החדה, לב זהב לה. כשחדרה ראשה אל החושך בבית של עלמה, לא יכלה להירגע נכנסה לראות מה קורה.

מצאה אותה תשושה.

עלמה, מה עשית לעצמך! את לבנה כמו קיר! צעקה.

כלום, רבקה, סתם עייפה…

אבל רבקה כבר חיטטה בטלפון, מצאה את עידו.

עידו? זה רבקה, שכנה של אמא. עזוב עכשיו את תל אביב ובוא הביתה אחרת לא תספיק לראות את אמא!

עידו הגיע באמצע הלילה.
האורות החזקים של הג’יפ שלו פילחו את הלילה, כל הכלבים בכפר נבחו. נכנס בלי להוריד נעליים.

אמא, מה קרה? למה לא קראת לרופא?

עלמה, שעם הכדורים של רבקה הרגישה טיפה יותר טוב, הביטה בו בעיניים זרות:

למה באת? הרי מחכים לך בעבודה, ישיבות, משקיעים… כאן רק אדמה ותלמים.

עידו הרים כתפיים החולצה הלבנה פתאום הלחיצה, העניבה חנקה.

חשבתי שזה סתם קטע שלך. הייתי נותן כסף, שתשכרי מישהו…

כסף? בפעם הראשונה הרימה עיניה אליו עידו, הגינה הזאת היא לא כסף. כשהאבא שלך נעלם, רק האדמה שמרה אותנו. החצר זאת לא עבודה לשרירים, זאת הזכות להיות מה שהיינו. רציתי שתגיד: “אני כאן”. לא כי צריך לחפור כי צריך לזכור מאיפה באנו. אם תישאר בלי שורשים, גם אם תשתה קפה ברוטשילד, תישאר ריק.

בבוקר, עידו יצא למרפסת.
התבונן על מה שנשאר לא מעובד, על עצי התאנה והשקדים ששתל כילד.
חיפש בארון את בגדי העבודה של אבא ריח של ישן, של זיכרון.
עלמה שמעה רעש מוזר, קמה אל החלון – ולא מאמינה:
הבן שלה, בבגדים מטולאים, לופָּטָה ביד, חופר את האדמה.
היא רצה החוצה:

עידו! מה אתה עושה? מחר פגישה חשובה!

שיחכו. האדמה לא תחכה. צדקת, אמא שכחתי מה זה. חשבתי שסתם קונים שק תפוח אדמה, אבל זה הרבה יותר מזה.

בערב הגינה מוכנה. עידו עייף, מלוכלך, אבל נינוח.
הנעליים נהרסו, אבל משהו אצלו בנשמה נרגע.

מחר שותלים תפוחי אדמה הוא אומר. גם אילנית תגיע. שתרגיש מה זה חיים אמיתיים.

עלמה מזגה חלב טרי.

הסתכלה עליו, בפנים שוב ראתה את הילד הקטן שהבטיח לשמור עליה.

אחרי כמה שבועות, הגינה התמלאה ירוק.
עידו בא כל מוצאי שבת.
גם אילנית, שבתחילה חששה מהאדמה, התרגלה.
גילתה שגינה מרפאה יותר מכל פסיכולוג.
עלמה צפתה בם הלב נרגע, הפצע שלא התרפא נתפר.

הבינה: לפעמים חייבים להגיע עד הסוף כדי שהילדים יקלטו את הקריאה שלנו.

החודש הזה הפך התחלה חדשה.
הגינה כבר לא הייתה סמל לעוני של פעם אלא לחיבור, למאמץ משותף של המשפחה והאדמה.

בסוכות, כשהוציאו את תפוחי האדמה, עידו הרים אחת כבדה, חייכן:
את יודעת, אמא זה הדבר הכי יקר שהחזקתי אי פעם. לא בגלל כסף בגלל כל הערבים שהיינו כאן יחד.

עלמה הנהנה, יודעת שמעתה, הבן שלה בחיים לא ישכח את הדרך הביתה.
הדרך הזאת עשויה לא ממילים אלא מהערכה למה שמחבר אותנו לשורשינו.

השמש שוקעת, הזהב מציף את החצר, ויש שקט. כל אחד במקום שלו.

תגידי, גם אצלך יש געגוע לגינה, לעבודה באדמה?
זה באמת ממלכה פרטית לשתול, להשקות, להצמיח, לדעת שגדל משהו בזכותך.
למה ההורים כל כך קשורים, אבל הצעירים מרחיקים?

האם מותר להורים לבקר את הילדים שכבר לא עוזרים בגינה?

ומה את חושבת אולי האדמה עדיין שומרת לנו את החיבור הכי חזק למשפחה?

Rate article
Add a comment

1 × 1 =