אחרי חופשה ארוכה, הייתי צריכה לחזור הביתה, והדרך הייתה ארוכה, אז החלטתי לקחת מקום ברכבת, בתא.
קיבלתי מקום למעלה, אבל זה באמת לא היה חשוב, בכל מקרה תכננתי לישון כל הדרך. השותפים שלי לנסיעה היו אמא ובנה בן ארבע. חשבתי שהילד יעשה רעש ויסבך את הנסיעה, אבל התברר שהוא היה שקט ורגוע להפליא. אחרי שהבן שלה נרדם, אני ובת הזוג שלי לשיחה שתינו תה ודיברנו קצת, ואז הלכנו לישון.
בבוקר קמתי מהקשה על הדלת. שני שוטרים נכנסו לתא. “ראיתם את הילד?” שאלו. “הנה הוא, במיטה הראשונה, ישן,” עניתי. בפינה של המיטה ישב ילד קטן, גולש לשינה עמוקה, כנראה קפוא מקור. “נצטרך לשאול אתכם כמה שאלות.”
התברר שהשותפה שלי לנסיעה שתתה יותר מדי אמש. אחר כך ירדה מהקרון בתחנה הלא נכונה. בבוקר, כששבה לעצמה, חשבה שחטפו לה את הילד. כך השוטרים מיהרו לבדוק את הרכבת כולה. היא בסך הכל הייתה שיכורה ושכחה שהשאירה את הילד בתא.
מבעית לחשוב מה עובר בראש של אמא כזו, שאיבדה שליטה על עצמה. לשמחתי, היא רק שכחה את הילד, והוא ישן בשקט כל הלילה. אחרת, הייתה עלולה להוביל אותו לאיזה מושב נידח, להירדם על הדרך, והילד היה הולך לאיבוד במדבר או ביער.
מה עלה בגורל הילד הזה אינני יודעת, אך אני מקווה בכל ליבי שהאמא לא יצאה מזה ללא עונש. קשה להאמין שקנס יעזור לאמא שהילד שלה הפך למובלע בין הבורות והשיכרות. לפעמים קלות דעת מביאה לסכנות אמיתיות חשוב שנזכור: הילדים שלנו תלויים באחריות שלנו, ובמבחן הזה אין מקום לטעות.
