אני ובעלי נהגנו לצאת לחופשות בים התיכון. כבר שנים היינו נוסעים מדי קיץ יחד עם חברינו, כל אחד עם רכבו. היינו מחפשים רצועת חוף שקטה, ומקימים שם את האוהלים שלנו, כמו פעם, הכי טבעי שיש. בימים היינו משתכשכים במים, נחים בשמש, ומטפלים בענייני המחנה. ובלילות, כשהשמש שקעה והבריזה הפכה קרירה, ישבנו יחד סביב מדורה, מנגנים בגיטרה, שרים שירים בעברית ושותים כוס יין יבש תוצרת מקומית.
אותו קיץ, הצטרפה אלינו גיסתי מרים עם בנה הקטן, בן שנתיים וחצי. הצפיפות באוהל לא הפריעה לה, וגם לא לעובדה שאמי של בעלי הייתה איתנו אמרה שזה או הכל, או כלום.
נכנענו בסופו של דבר והסכמנו. במבט לאחור, דווקא מרים ולא הילד הקטן הביאו איתם את האתגרים הגדולים. ההסתבכות החלה כבר בדרך: מרים דרשה בכל שעה לעצור. לדבריה היא התעייפה וצריכה להימתח. כך קרה שהגענו אל החוף רק כשהחברים שלנו כבר פרסו את הציוד, התמקמו, ואפילו הספיקו לטבול בים.
אלא שאז התחיל החלק השני: מרים התפרצה “אני לא יכולה להישאר כאן!” היא טענה בכעס. “למה?” שאלנו, “כולנו ידענו שזה טיול סבנג באוהלים, במדבר, בטבע.” “חשבתי ש’סבנג’ אומר שנחפש מקום בעצמנו, אולי דירה, לא גסטהאוס דרך סוכן,” ענתה מרים. “בשביל מה הבאנו איתנו אוהלים ושקי שינה?” רטן בעלי. “חשבתי שאתם הולכים על קמפינג אמיתי,” התעקשה.
בסוף נאלצנו לשכור לה חדר ביישוב הסמוך. כל יום אחי הלך והביא את מרים אלינו בבוקר, ובערב החזיר אותה. לא רק זאת – הוא לקח אותה גם לבית קפה, לשוק, ודאג לטפל בילד בזמן שמרים “נחה מעמל יומה”.
ואגב, כולנו טיפלנו בילד. הוא לא היה מפונק בכלל, דווקא היה מאוד נוח שיחק, רץ על החוף, נכנס לים בשמחה, אכל כל מה שהציעו לו, וישב בשקט באוהל בזמן שנח. ממש לא כמו אמא שלו. בשנה שלאחר מכן כבר החלטנו שמרים לא תצטרף אלינו שוב, אבל את האחיין שלנו אולי ניקח, אם ההורים שלו ירצו הוא באמת נשמה מיוחדת.
