תקשיבי, אני בעצמי גדלתי בפנימייה ההורים שלי נפטרו כשהייתי קטנה, לא נשארו לי קרובי משפחה, אז מצאתי את עצמי בבית ילדים. בגיל שמונה עשרה, ברגע שהתאפשר לי, יצאתי לעבוד לא היה לי שקל ללימודים באוניברסיטה. תמיד הייתי חרוצה, לא פחדתי משום עבודה. ואז הכרתי את רועי, התאהבנו ועברנו לגור ביחד. באמת היה לנו טוב, לא היינו רבים, היינו צוות.
אבל איכשהו, רועי אף פעם לא רצה להתחתן, ואני כל כך רציתי משפחה אמיתית, כזו שלעולם לא הייתה לי. אחרי ארבע שנים שגרנו יחד, נכנסתי להריון. ברגע שרועי גילה, הוא פשוט נעלם. כל מה שהשאיר אחריו היה פתק שבו כתב שהוא לא רוצה ילדים כרגע, ושאמא ואבא שלו יעבירו לי כסף כדי שאתפטר מההריון.
והאמת? באמת שלחו לי את הכסף, אבל אני ידעתי שאין מצב שאני עושה הפלה. לא משנה כמה קשה יהיה לי אעבוד, אתמודד, לא אוותר.
יום אחד השכנה שלי ראתה אותי עם הבטן הגדולה שלה ושאלה:
“אמרתי לך, חיים עם גבר רק אחרי חתונה! מה תעשי עכשיו? מה תעשי עכשיו, תהיי אמא לבד…”
הייתי ממש פגועה, היא לא חוסכת מעצמה להעביר לי ביקורת.
היה תקופה קשה עבדתי הרבה יותר מהרגיל בהריון. לפחות המנהלת שלי בעבודה הבינה ותמכה, אפילו נתנה לי כמה מאות שקלים נוספים. בחיים לא חשבתי שאנשים זרים דווקא יתחילו לעזור לי.
יום אחד, אני בבית ושומעת דפיקה בדלת. פותחת עומדת שם אישה עם תיק מלא. מסתבר שהשכנה שלי גייסה את כל הוועד של הבניין לבוא לעזור לי כל אחת הביאה משהו. נשים שכלל לא הכרתי הגיעו עם בגדי תינוקות, צעצועים, כל מיני דברים טובים. ואז פתאום גם התחילו להעביר לי כסף אפילו איש הניקיון הקשיש של הבניין החליט לתרום ולסייע לי ולתינוק.
איזה פלא זה, לא חלמתי שדווקא כשאני במקום הנמוך, יגיעו אנשים זרים ויתנו כתף. אפילו בעלת הבית שלי הסכימה להוריד לי בשכר הדירה. ככה, בעזרת כל האנשים האלה, הצלחתי לעבור את זה ילדתי וגדלתי את הבן שלי. הוא גדל פה עם כל הדיירים יחד.
אחרי כמה שנים, רועי חזר פתאום, רוצה לראות את הבן שלו. גם ההורים שלו פתאום מתעניינים בנכד. אין לי מושג אם זה צעד נכון לתת לזה לקרות עכשיו…
