אני עצמי הגעתי מבית יתומים ההורים שלי נפטרו, לא היו לי קרובים וככה מצאתי את עצמי במוסד לילדים בלי משפחה. כשמלאו לי שמונה־עשרה, יצאתי מיד לעבוד, בלי פרוטה לכיס ובלי אפשרות ללמוד. תמיד הייתי חרוצה, ולא פחדתי אף פעם משום עבודה. ואז הכרתי את גיא, התאהבנו האחד בשנייה מהר, והתחלנו לגור יחד. הייתה בינינו מערכת יחסים טובה, לא רבנו, היינו שם זה בשביל זו.
אבל הוא אף פעם לא רצה להפוך אותי לאשתו, ואני, כל חיי חלמתי על משפחה אמיתית, משהו שמעולם לא היה לי. אחרי ארבע שנים של חיים משותפים, נכנסתי להיריון. ברגע שגיא שמע, הוא פשוט נעלם. כל מה שהוא השאיר אחריו היה פתק: שהוא לא מוכן להיות אבא עכשיו, ושההורים שלו יעבירו לי כסף כדי שאפטר מהילד.
כן, הכסף אכן הגיע. אבל לא היה סיכוי שאפגע בילד שלי. לא משנה כמה קשה יהיה לי ידעתי שאעבוד ואנסה להסתדר.
יום אחד, כשהשכנה שלי ראתה אותי עם הבטן הגדולה, היא ניגשה אליי ואמרה:
״אמרתי לך, אמרתי לך עם גבר אפשר לגור רק אחרי חתונה. ועכשיו? עכשיו מה תעשי? תתמודדי לבד כאמא יחידנית״.
ההערות האלו כל כך פגעו בי. היא לא היססה להפגין שוב ושוב את האכזבה שלה.
היה קשה מאוד בהיריון עבדתי קשה אפילו יותר מהרגיל. למזלי, המנהל בעבודה הבין את המצב שלי, ונתן לי תוספת שכר, שהיה כמעט כמו אוויר לנשימה. אבל מה שהפתיע אותי באמת היה שהתחילו לעזור לי אנשים שלחלוטין לא הכרתי.
באחד הימים, ישבתי בבית ושמעתי דפיקה בדלת. מול הדלת עמדה אישה עם תיק. הסתבר ששכנה שלי רתמה את כל הדיירים לעזור כל אחת הביאה משהו: בגדים, צעצועים, שמיכות. אחר כך התחילו גם לתמוך בי כלכלית אפילו הקשיש שמנקה את החצר החליט לתרום לי ולילד שקל מזומן.
לא האמנתי שיש רגע בחיים בו דווקא אנשים זרים יהפכו למשפחה שלי ברגע הכי קשה. ברוך ה’, אפילו בעלת הדירה הורידה לי מהשכירות. ככה, בזכות העזרה של כל כך הרבה אנשים, הצלחתי ללדת ולגדל את בני בשקט יחסי. ממש אפשר לומר שכל הבניין גידל אותו איתי.
שנים חלפו, ופתאום אבא שלו רוצה לראות אותו. לא בנה לעצמו חיים, אפילו הוריו התחילו לשאול על הנכד שלהם. אני באמת לא יודעת אם אני צריכה לאפשר לזה לקרות עכשיו…
