היום הרגשתי צורך לכתוב לעצמי משהו קטן תזכורת למה זה בעצם אומר להתבגר. תמיד לימדו אותנו, לאהוב את צעירותנו, להיאחז בה; אבל דווקא בשיחות אחרונות עם חברות כאן בתל אביב, הבנתי להתבגר זה לא בושה, זו ברכה שראוי להוקיר.
הגיל לא גוזל ממני את היופי, את הערך העצמי, או את האור הפנימי שלי. אם בכלל, הוא רק חושף את כל אלה בעוצמה יותר ברורה. עם כל שנה שעוברת, השכבות שניסיתי ללבוש כדי להתאים את עצמי לציפיות של אחרים פשוט נושרות. ובסוף אני, בדיוק אני, נשארת בלי כל רעשי העולם מסביב.
הזמן לא מכווץ אותי, אלא מזקק אותי. הוא משייף ממני את הפינות החדות שכבר מזמן לא משרתות אותי, ומחזק דווקא את החלקים העמוקים שחשובים באמת. הזמן גם נתן לי לשחרר את הרצון לרצות את כולם, להיות בכל מקום, להחזיק בכל ולהרפות מכל מה שלא שלי באמת לסחוב.
וברגע המשוחרר הזה, קורה משהו מופלא: אני הופכת ליותר עצמי ממה שאי פעם העזתי להיות.
הקמטים שעל הפנים כבר לא מסמנים לי שנעלמת לה נעוריי אלא משרטטים עליי מפה של צחוק, כאב, אומץ ואהבה. שערי שמתחיל להאפיר אינו הפסד של צבע כי אם כתר של ניסיון, הוכחה לרגעים שחלפו, למאבקים שנלחמתי ולזמנים ששמרתי בלב.
עם הגיל הגיעה גם הבהירות. אני אוהבת באופן מדויק, מדברת באותנטיות, מחבקת חזק מה שחשוב לי ומשחררת בקלות את מה שלא.
ההתבגרות לא עושה אותי פחות רק עמוקה וחכמה יותר, ופשוטה בנוכחות שלי. כל שנה שנכנסת אני לא פוחדת ממנה. אני רק מברכת עליה, מוקירה על החכמה שרכשתי, על הכוח שגיליתי, ועל האישה הלאה, הנפלאה, שאני ממשיכה להיות.
אז הנה אני, רותם בן-דוד, יושבת בדירתי במרכז תל אביב, שותה קפה וחושבת תודה על כל שנה, על כל יום. תודה על ההזדמנות להמשיך ולצמוח בעולמי, בארץ שלי, במי שאני.
