אני נשואה לגבר שההורים שלו פשוט מסרבים להבין שהבן היקר שלהם כבר מזמן גרוש. באמת, עברו כבר יותר מארבע שנים אבל מבחינתם, “עוד אפשר להחזיר את העגלה לפני הסוס”. כל הזמן הם מנסים לגשר ו”להדביק מחדש את הצלחת השבורה”. אני והוא התחתנו לפני שלוש שנים, אחלה חתונה, אחלה זוגיות, ואנחנו די מבסוטים. אבל חמותי משוכנעת שבני בן עמי פעל בפזיזות ובחוסר אחריות. לדעתה כל האמצעים כשרים העיקר שהמשפחה עם גרושתו תחזור להיות כמו פעם. הרי “עדיין יש שם את הבן שלהם”, לדבריה.
כשהכרתי את אדם, הוא כבר היה גרוש. אמרו שזה היה בהסכמה הדדית; היא עצמה כבר נישאה בשנית, ונראית מאוד שמחה. ככל הנראה, מישהו אחר עמד ברקע כשנפרדו.
אולי זה היה טעות להתחתן? אמא שלי לחצה שנעשה זאת. היא נכנסה להריון, ואני בכלל לא הייתי מאוהב. רק נפגשנו פה ושם, זה הכל. “אם לא ההריון, בחיים לא הייתי מתחתן”, כך הסביר לי בעלי.
האמת, מעולם לא פחדתי מהאקסית. בהתחלה עוד ניסיתי להסתכל עליו מקרוב לראות אם חסר לו משהו מהחיים הקודמים, אבל הבנתי שדי לא מזיז לו הגרושה. וגם לה ממש לא אכפת ממנו. היא התחתנה שוב; הם מדברים רק בענייני הילד.
רק חמותי, מרים (כך קוראים לה), לא מסוגלת להשלים עם זה. וגם החותן, אבי, לא ממש עשה לעצמו חיים קלים. תמיד ניסו “להסביר” ולשכנע שצריך לתקן. ולגבינו, הדעה שלהם? בואו נגיד שלא הייתי קוראת לזה עידוד.
“אתם צעירים, הכל פתוח לפניכם, למה לך להסתבך עם משפחה לא שלך?”, שאלה אותי מרים ברגע נדיר של קרבה, כשהיינו לבד.
עניתי בעצמי: “אם אדם היה נשוי, לא הייתי מתערבת. והיום הוא רווק אז על מה אנחנו מדברים?”. מרים רצתה לענות, אבל אדם נכנס, והנימוס היה חזק ממנה. שם בערך הבנתי שלא יהיה פה קשר טוב בינינו, אבל למען האמת גם לא כעסתי על זה במיוחד.
נישאנו, עברנו לגור יחד, ולא שמרתי שום קשר עם מרים בכלל חוץ מחגים ומשפחתיות כפויה בחיק המשפחה. אז הייתי צריכה לשמוע אותה נאנחת ומעליבה את המשפחה הקודמת של אדם, ומנסה “בעדינות” לעכל אותנו. אדם ניסה לסתום לחמותי את הפה, כי גם לו קצת נמאס, אבל זה חוזר על עצמו כל הזמן.
על ילדים לא מיהרנו; אני לא ראיתי את עצמי כאמא, ובעלי כבר יש לו בן אחד. מרים דווקא הייתה מבסוטה מהקטע הזה. כשהם התגרשו, היא מייד “חיבקה” את הגרושה לארוחות שישי, נאנחה על כמה שהם היו זוג מושלם, והפליגה בשבחים.
האקסית? לא מזיז לה. באה באה, לא באה לא קרה כלום. אפשר לחתוך עם סכין את הפאסיביות.
מרים עשתה כל שביכולתה לגרום לאדם לקנא בגרושה, ולהפך לנסות לגרום לי לחשוד בו. מתקשרת אליי: “את יודעת איפה אדם?”. ואם אני אומרת לא מיד אומרת, “אה, בטח אצל הגרושה שלו”. או שולחת אותו אליה “בטעות”. כל מיני שטיקים.
אני טיפת קנאה אין בי, אבל כל זה פשוט מעצבן. כשמסתכלים על אדם והגרושה שלו רואים ברור שהם פשוט לא שם, לא היו ולא יהיו. הילד הוא היחיד שמחבר. אדם משלם לה מזונות בשקלים, מדבר לפעמים עם הבן, ומדי פעם מביא אותו אלינו. הגרושה? לא עושה עניין, לא סוחטת, לא מקשה על ביקורים. בקיצור, אנשים נורמליים. לא הלך ממשיכים הלאה. כל אחד חי את חייו ושומרים על כבוד הדדי.
אבל מרים פשוט לא מסוגלת להבין. ממשיכה לטוות קונספירציות, לבנות תכניות. מתי תעצור? מתי תתבגר? אדם עוד מקווה שכשאגדל לו נכד כל זה ייפסק. אבל לי יש תחושת בטן ש… תשכח מזה.
