שומעת, אני חייבת לשתף אותך במה שעובר עליי את כבר יודעת שאני נשואה לעמית, נכון? אז העניין הוא עם ההורים שלו, בעיקר אמא שלו היא פשוט מסרבת להכיר בזה שהוא כבר גרוש, וזה כולה לפני איזה ארבע שנים. כל הזמן היא מנסה להחזיר אותו למערכת יחסים עם המשפחה של הגרושה שלו כאילו, הם היו נשואים והיה להם ילד, אבל זה מזמן מאחוריו.
כשהכרתי את עמית, הוא כבר היה אחרי הגירושים. הם נפרדו בכאילו טוב ויפה, והיא בכלל המשיכה הלאה והתחתנה בשנית. נראה שהיה לה איזה מישהו מהצד, שזה גם מה שהוביל לפרידה מבחינתם.
לפעמים אני תוהה אם עשיתי נכון שהתחתנתי איתו, בעיקר כי אמא שלי לחצה עליי היא ממש רצתה כבר לראות אותי נשואה. אבל באמת, כשפגשתי את עמית, לא הייתי מאוהבת, פשוט זרמנו, וגם אז לא חשבתי על חתונה. “אם היא לא הייתה נכנסת להיריון, לא הייתי מתחתן איתה בכלל” ככה הוא הסביר לי על הנישואים הראשונים שלו. את מבינה?
לא ייחסתי חשיבות לגרושה שלו, לא הייתה לי כלפיה שום רגישות מיוחדת. בחנתי אותו, רציתי להבין אם נשאר בו געגוע למשפחה ההיא, וגיליתי שבכלל לא גם היא מבחינתה כבר המשיכה, כל התקשורת ביניהם הייתה סביב הילד המשותף. אז באמת שלא היה שם כלום.
רק שההורים של עמית לא מצליחים להרפות. הם כל הזמן ניסו לאחד מחדש את המשפחה שהייתה. הם ממש לא אהבו את הקשר שלנו, הרגשתי את זה על כל צעד ושעל. אמא שלו אמרה לי פעם, “אתם עוד צעירים, למה להיכנס למשפחה של מישהו אחר?” אז עניתי לה שאם עמית היה נשוי, בחיים לא הייתי מתערבת. עכשיו הוא פנוי, בעולם אחר. היא רצתה להגיד עוד משהו, אבל אז עמית פתאום נכנס והיא השתתקה. באותו רגע הבנתי שאין סיכוי שיהיו בינינו יחסים טובים לא התרגשתי מזה במיוחד, אבל כן הצטערתי.
אז התחתנו, התחלנו לגור יחד, והקשר עם חמותי נשמר בעיקר בחגים כל ראש השנה כזה, כשכבר אין ברירה. רוב הפעמים היא לא שותקת ומביאה שוב את כל הדרמות של המשפחה הקודמת. עמית תמיד מנסה להרגיע אותה, אבל האמת שגם לו כל הסיפור הזה קצת קשה.
אנחנו עצמנו לא ממהרים להקים משפחה ולהביא ילדים אני לא מרגישה שאני שם, ועמית היום כבר אבא לילד מהקשר הקודם, אז מבחינתו זה פחות דחוף. מה שמפתיע, זה שאמא שלו נורא שמחה על הילד מהנישואים הראשונים מאז שהוא התגרש, היא כאילו שומרת על קשר הדוק עם הגרושה, מזמינה אותה לארוחות חג, כאילו הם משפחה אחת גדולה ומושלמת מרימה לה על כל דבר קטן.
הגרושה, כמה שזה מדהים, פשוט לא מתעניינת בכל זה היא באה, הולכת, והיחסים לגמרי ענייניים. אין שם איזשהו נסיון למשוך חוטים מאחוריי הקלעים.
אבל חמותי מנסה להכניס אותי לפרנויות, שואלת כל הזמן איפה עמית, ואם אני לא יודעת ישר מניחה שהוא עם הגרושה. אפילו הייתה מתקשרת באמצע היום לשאול אם ראיתי אותו והשיא: מבקשת ממנו לעזור לה בזמן שברור לי שהוא כבר מזמן לא שם.
האמת? אין בי קנאה בכלל, פשוט כל ההתעסקות הזו מעייפת אותי. מי שמסתכל מהצד רואה שעמית והגרושה הואו מזמן לא שם יש ביניהם רק את הילד. קורה שהוא נותן לה דמי מזונות, מדבר מדי פעם עם הבן, מביא אותו אלינו. לא שמעתי ממנה תלונה אחת, לא עושה צרות, הכל מתנהל הכי נורמלי בעולם. כל אחד הלך לדרכו, וככה זה צריך להיות, עם כבוד הדדי.
אז כן, רק חמותי מסרבת לקבל את זה. היא לא נרגעת, תמיד יש לה תוכניות מתי היא תבין שזה מיותר? עמית כל הזמן מקווה שכשנביא לה נכד, היא תירגע. האמת? אצלי החשש שזה בחיים לא יקרה.
