אשתי ישנה לצדי… ופתאום מתגנבת בחלום צפצוף מהפייסבוק, ודמות של אישה מבקשת שאצרף אותה כחברה. אני מוסיף אותה לרשימה.
בחסות העיר הזו שהיא תל אביב של חלומות, אני לוחץ על קבלת הבקשה ושולח הודעה: “אנחנו מכירים?”
היא משיבה: “שמעתי שהתחתנת, אבל אני עדיין אוהבת אותך.”
הייתה זו ידידה מהעבר, יפה בצורה כמעט מוזרה בתמונה המרצדת.
סוגר את השיחה, מתבונן באשתי הישנה, שלווה אחרי יום עבודה בבית החולים, עיניים סגורות בחדר שמלא באור ירח של יוני.
נראה לי חלום שבחדר החדש הזה, געשה, היא שוכבת בטוחה לידי, רחוקה מההורים שלה שבירושלים, שם תמיד הכילה אותה משפחתה. כשדמעות זולגות, אמא שלה הייתה מסננת את הדמעות אל חיקה, אחיה ואחותה לוחשים בדיחות שעוטפות אותה בשמחה. אביה נכנס עם חלה טרייה, כאילו כל הדברים האהובים נמסרים בידיים גדולות ואוהבות, ומכל זה היא שואבת אמון בי.
הרהורים כמו עננים נודדים בשמי הלילה, ואני מניף את הטלפון ובוחר “חסימה”.
מסתובב אליה, מיטתי הופכת לסירה בים החלומות, ואני נרדם על ידה.
אני לא ילד, אני גבר. נשבעתי לה אמון ואשבע שוב. אלחם עד אחרית הימים להיות האיש שאינו בוגד באשתו, שאינו פורם את המשפחה, גם אם צללים מנסים לפתות אותי בין שערי הלילה נשאר מחויב לה, בארץ הזאת, בחיים האלה.
