יומן אישי
אשתי, תמר, ישנה לידי… לפתע קיבלתי התראה בפייסבוק ואישה בשם יעל בקשה שאוסיף אותה כחברה. אז הוספתי אותה.
קיבלתי את הבקשה ושלחתי לה הודעה: “אנחנו מכירים?”
היא השיבה: “שמעתי שהתחתנת, אבל עדיין אני אוהבת אותך.”
יעל הייתה ידידה מהעבר. בתמונה שלה נראתה ממש יפה.
סגרתי את הצ’אט, הסתכלתי על תמר שלי שישנה בנחת אחרי יום עבודה מתיש.
כשאני מתבונן בה, אני חושב כמה היא מרגישה בטוחה לישון כל כך בנוח בבית החדש שלנו, כאן בירושלים. הרחק מהבית של ההורים שלה, שם הייתה מוקפת במשפחתה לאורך כל היום. כשהייתה עצובה או לחוצה, אמא שלה הייתה שם והייתה יכולה לבכות בזרועותיה. האחיות והאחים שלה הצחיקו אותה עם בדיחות וחיוכים. אביה היה חוזר מהעבודה ומביא לה משהו שהיא אוהבת, והיא שמה בי מבט עם כל כך הרבה אמון.
כל המחשבות האלו התגנבו לראשי. לקחתי את הטלפון ולחצתי “חסימה”.
חזרתי לתמר ונרדמתי לצידה.
אני גבר, לא ילד. נשבעתי לה באמונים ונשבע שוב ושוב. אני אלחם תמיד להיות גבר שלא בוגד באשתו ולא הורס את המשפחה שלנו.
