כדי להימנע מבושה, היא הסכימה לגור עם גבר גבנון אבל כשביקש ממנה בקשה בלחישה היא כרעה ברך.
עמוס, זה אתה, בני?
כן, אמא, אני! סליחה על השעה המאוחרת
קולה של אמי, רועד מדאגה ועייפות, נשמע מהמבואה החשוכה. היא עמדה שם בחלוק ישן, מנורת פנס בידה כאילו חיכתה לי כך כל חייה.
עמוס’לה שלי, איפה הסתובבת עד שעה כזו? השמים כבר אפלים, הכוכבים נוצצים כמו עיני חתולים במדבר
אמא, הייתי עם נמרוד. למדנו יחד, הכנו שיעורים פשוט איבדתי תחושת הזמן. סליחה שלא התקשרתי. אני יודע שאת לא ישנה טוב
אולי הלכת לאיזו בחורה? שאלה בחשדנות פתאומית, עיניה הצטמצמו. אולי התאהבת, הא?
אמא, זה שטויות! צחק עמוס, והוריד את נעליו. לא מחכים לי בנות מתחת לבית. מי בכלל ירצה אחד כמוני גבנון, ידיים של קוף, ראש גדול כמו שיח?
אבל בעיניה הבהב כאב. היא לא אמרה, שבשבילה הוא לא מוזר, אלא הבן שעליו שמרה, גידלה בעוני, בקור, ורק איתו נשארה לבד.
עמוס לא היה יפה תואר. גובהו לא הגיע למטר שישים, כפוף, עם ידיים ארוכות עד הברכיים. ראשו גדול, שערו מתולתל ופרוע. בילדותו קראו לו “קופיף”, “רוח החורשה”, “פלא טבע”. אבל הוא גדל ונהיה ליותר מאדם רגיל.
הוא ואמו, שולה בת יצחק, הגיעו לאחד מהמושבים בגליל כשהיה בן עשר. ברחו מהעיר מהעוני, מהבושה: אביו נכנס לכלא, אמו נטשה. נותרו שניהם, שניים מול כל העולם.
זה לא ילד שישרוד, מלמלה השכנה שרה, מתבוננת בילד הרזה. ייעלם, כאילו לא היה.
אבל עמוס לא נעלם. נאחז בחיים כמו שורש בסלע. גדל, נשם, עבד. שולה אשה עם לב מתכת וידיים הרוסות מהמאפיה אפתה לחם לכל המושב, עשר שעות ביום, שנה אחרי שנה, עד שנשברה גם היא.
כששכבה, ולא קמה עוד, עמוס הפך לבן, בת, אחות ורופא. שטף רצפה, בישל דיסה, הקריא מגזינים ישנים. וכשנפטרה בשקט, כמו רוח בשדה הוא עמד ליד הארון, אגרוף קפוץ, שותק. דמעות לא נותרו בו.
אבל האנשים לא שכחו. שכנים הביאו אוכל, נתנו בגדים חמים. אחר כך לאט לאט החלו לבוא אליו. תחילה ילדים, מוקסמים ממכשירי החשמל הישנים. עמוס עבד בחדר המתיר של ההסתדרות תיקן רדיוים, כיוון אנטנות, הלחים חוטים. ידיו היו אומנותיות, גם אם גסות למראה.
בהמשך גם בנות באו. קודם רק לשבת, לשתות תה עם ריבה, ואז להישאר עוד, לצחוק, לדבר.
ואז הוא שם לב: אחת, דנה, נשארת תמיד אחרונה.
את לא ממהרת? שאל כשהשאר כבר הלכו.
אין לי לאן למהר, ענתה בשקט, מביטה לרצפה. אמא חורגת שלי שונאת אותי, שלושה אחים גסים, אבא שותה, ואני לא דרושה להם. אני גרה אצל חברה, אבל גם שם זה לא לנצח אצלך שקט, בטוח, לא מרגישים לבד.
עמוס הביט בה והבין לראשונה שיכול להיות נחוץ למישהו.
תישארי אצלי, אמר בפשטות. החדר של אמא ריק. את תהיי בעלת הבית. אני לא אבקש דבר. לא מילה, לא מבט. רק שתהיי כאן.
האנשים התחילו ללחוש מאחורי הגב:
מה קורה כאן? גבנון ויפהפיה? זה מגוחך!
הזמן עבר. דנה ניקתה, בישלה, חייכה. עמוס עבד, שתק, דאג.
וכשילדה בן, הכל השתנה.
על מי הוא דומה? שאלו החבר’ה. על מי?
והילד, רם, הביט בעמוס ואמר: “אבא!”
עמוס, שלא חלם שיבוא יום ויהיה אבא, הרגיש פתאום חום מתפשט בחזו כמו שמש קטנה.
הוא לימד את רם להחליף תקע, לדוג דגים, לקרוא. ודנה, מביטה בהם, אמרה:
אתה צריך זוגיות, עמוס. אתה לא לבד.
את כמו אחות בשבילי, ענה. קודם נוציא אותך לחופה טובה. אחר כך נראה.
ויצא כזה. בחור מהמושב הסמוך. ישר, עובד קשה.
חגגו חתונה. דנה נסעה.
יום אחד עמוס פגש אותה בדרך, ואמר בשקט:
אבקש בקשה הביאי לי את רם.
מה? הופתעה. מדוע?
דנה, אני יודע, אולי עכשיו את שונה, אבל רם הוא אינו בנך הביולוגי. תשכחי אותו. ואני לא אצליח.
אני לא יכולה!
אני לא לוקח, אמר ברוך. תבואי מתי שתרצי. רק תני לו להיות איתי.
דנה חשבה רגע. אחר כך קראה לרם:
רם, בוא. תגיד אצל מי אתה רוצה לגור? איתי או עם אבא?
הילד רץ, עיניים בורקות:
אי אפשר כמו פעם? ששניכם תהיו יחד?
לא, אמרה בעצב.
אז אני עם אבא! קרא רם. אמא, תבואי לבקר!
וכך היה.
רם נשאר. עמוס הפך לאבא באמת.
אך יום אחד דנה הגיעה שוב:
עוברים לעיר. אני לוקחת את רם איתי.
והילד התפרץ בבכי חנוק, מתחבק עם עמוס:
לא נוסע! נשאר עם אבא! אבא שלי!
עמוס, לחשה דנה, מבטה לרצפה. הוא הוא לא שלך.
אני יודע, אמר עמוס. תמיד ידעתי.
אני אברח לאבא! צעק רם, משתנק מדמעות.
ואכן, ברח. שוב ושוב.
לקחו הוא חזר.
לבסוף דנה ויתרה.
שיהיה כך, אמרה. הוא בחר.
והחיים נמשכו.
לשכנה רותי טבע בעלה. שתיין, אדם קשה. לא היו להם ילדים כי גם לא הייתה אהבה.
עמוס החל לבוא לקחת חלב. אחר כך עזר לתקן גדר, לתקן גג. ולבסוף פשוט לבקר. לשבת לתה. לדבר.
הקשר נרקם. לאט, בהיסוס של מבוגרים.
דנה שלחה מכתבים. סיפרה שלרם נולדה אחות יעלה.
תביאי אותה, ענה עמוס. המשפחה צריכה להיות יחד.
כעבור שנה באו.
רם לא עזב את יעלה. החזיק, שר לה, לימד ללכת.
רם, הפצירה דנה. תבוא לגור בעיר. שם תיאטרון, בית ספר, אפשרויות
לא, הניד רם בראש. אני לא עוזב את אבא. ורותי היא כבר האמא שלי.
והזמן המשיך.
בבית הספר, כששאר הילדים התרברבו על הורים נהגים, קצינים, מהנדסים, רם לא התבייש.
אבא שלי? אמר בגאווה. אין דבר שלא יודע לתקן. הוא מבין את העולם. הוא הציל אותי. הוא גיבור.
עברו שנים.
רותי ועמוס ישבו ליד האח עם רם.
יהיה לנו תינוק, אמרה רותי. קטן.
אתם לא תעיפו אותי עכשיו? לחש רם.
מה פתאום! קראה רותי, מחבקת אותו. אתה כמו בן בשבילי. תמיד חלמתי שתהיה כזה.
בני, אמר עמוס, מביט באש. איך חשבת דבר כזה? אתה כל עולמי.
כעבור חודשים נולד עודד.
רם החזיק אותו קרוב, כמו אוצר.
עכשיו יש לי אחות, לחש. יש לי אח, אבא, ואמא חדשה.
דנה המשיכה לקרוא לו.
אבל רם ענה תמיד:
כבר הגעתי. אני בבית.
השנים חלפו. אנשים כבר לא דיברו על כך שרם אינו בן ביולוגי. חדלו הלחישות.
וכשרם הפך לאב בעצמו, סיפר לבניו ולנכדיו את הסיפור על האבא הכי טוב בעולם.
הוא לא היה יפה תואר, אמר רם. אבל הייתה בו אהבה גדולה מכל האנשים שהכרתי.
וכל שנה, ביום הזיכרון, התכנסו כולם ילדי רותי, ילדי דנה, נכדים, נינים.
שתו תה, צחקו, נזכרו.
היה לנו אבא מיוחד! אמרו, הרימו כוסות. הלוואי ירבו כאלה אבות!
וכל פעם אצבע נשלחה אל על לשמים, אל הכוכבים, אל הזיכרון של האיש, שבכל מחיר הפך באמת לאבא.
יחיד.
