תגידי, את מכירה את המשפט מהאהבה לשנאה רק צעד אחד? אני תמיד נזכרת בו כשאני חושבת על הילדות שלי במיוחד על התקופה ההיא בבית הספר היסודי בפתח תקווה. הייתה שם חברה אחת, הכי רזה בכיתה, ואני פשוט התחרפנתי מהעובדה שהיא לא משמינה אפילו גרם, לא משנה כמה בורקסים דחפה באירועים. אמיתית, קראו לה רותם רוזן גם החברה הכי טובה שלי וגם החברה ששנאתי בסתר הלב כל היסודי רק על זה שהיא נראית כמו דוגמנית של קמפיין ט”ו בשבט.
וכמובן, איך אפשר לשכוח את נועם לוי, החכם-בעניו שתמיד היה ממציא לכולם כינויים? לרותם הוא קרא רותם דוגמנית ואהב לקום כשהיא נכנסת לכיתה ולעשות מין הצגה: חמש דקות, חמש דקות זה הרבה או מעט? וכולנו היינו מתפדחים בשבילה, חוץ ממנה שהייתה מסתובבת כמו טווסה ונהנית מהמצעד. אני לעומת זאת, כל פעם שהתקרבתי לכיתה אחרי הצלצול, הרגשתי את כל המבטים. ואם, חלילה, נכנסתי בזמן נועם ישר היה עוצר הכול, עומד ומכריז: שלום, מורן כהן! ואז מתחיל לזמר: מהעמק ברכה תבוא…
הייתי אדומה כמו עגבנייה והעיניים דומעות, רק כי לא נראיתי כמו רותם. רותם תמיד הגנה עליי, צעקה עליו שהוא חופר, אפילו זרקה עליו מחברת פעם אחת. והייתה צוחקת, כמו שרק מישהי יפה בביטחון עצמי יכולה לצחוק.
כל השכבה הבינה לגמרי שנועם ורותם דלוקים אחד על השנייה, אבל אף אחד לא הבין למה הדוגמנית מסתובבת עם הפרה שזה השם שנדבק אליי. ואני הייתי תוהה למה היא בכלל חברה שלי? ורותם, באיזה שלב התעצבנה עליי, והתחילה לרטון: איזה עקשנית! את חכמה, לומדת טוב, מצחיקה, את חברה אמיתית! גודל לא משנה בחברות זה בלב. לא כולם חייבים להיות רזים, תראי כמה אנשים מצליחים שמנמנים לגמרי. לא אכפת לאף אחד!
אבל לי האמת, לא היה אכפת מזמרים או שחקנים, גם לא מהחברות עם רותם רק מנועם היה אכפת לי. והבעיה? נועם אכפת היה לו רק מרותם. רואים את זה בעיניים שלו כשהיא נכנסה לכיתה. אותי הוא ראה לכל היותר כמו ריהוט כיתתי או סתם התעלם.
מתישהו, לפני סיום כיתה י”א, שכנעתי את ההורים שלי להעביר אותי לבית ספר בתל אביב. היו צריכים לחתום על טפסים, לרוץ עם מסמכים, בלאגן. הרגשתי שחדשה אני אתחיל מחדש. רק רותם נשארה איתי מהעבר. היא נורא נעלבה, בעטה בדלת וקראה לי בוגדת אבל בניגוד לאיומים, אחרי כמה שעות חזרה ודפקה בפעמון.
וכשפתחתי, פתאום עומד מולי נועם לוי בעצמו! כן, כן בחור בלונדיני עם דובון פתוח, בלי כובע, שטוף בגשם תל אביבי בחורף. כועס: מה את עושה, מורן? למה את בורחת באמצע שנת הלימודים? עוד חמשה חודשים בגרויות ואת מחליטה להיעלם? השתדלתי להקשיב, אבל התבלבלתי מהנוכחות שלו, מגודל ההתרגשות. הכי חתיך ביקום, כובע ברוח, עיניים כמו ים סוער. עניתי לו, איכשהו באומץ: מה, פחדת שלא תמצא מישהי אחרת שיהיה לך נוח להריץ עליה דאחקות? והוא בלי להתבלבל: מה? את חושבת שיש עוד אחת כמוך? את מיוחדת, מורן. אין עוד אחת כמוך בכל המדינה.
הוא תפס לי את היד, מוציא אותי למדרגות של הבניין, מחבק לא חיבוק רך, אלא כזה של לחץ, של אני לא מוותר עלייך. היד שלו על העורף שלי, מחבק צמוד וממלא אותי ביטחון וחום שלא הכרתי. התחלתי לבכות עליו בשקט, והוא לוחש: תבכי, מורן. אם צריך לבכות, בוכים. ככה אמא שלי אומרת. וגם אני רוצה שתקשיבי. אני אידיוט, אבל את מוצאת חן בעיניי. אל תעזבי! מפחד שההורים שלך לא ירצו אותי לידך, אבל את חשובה לי. אני אוהב מכוניות יותר מהגיאומטריה, וחולם להיות מכונאי אבל אותך אני אוהב באמת.
שאלתי, ומה עם רותם? והוא עונה – רותם? אולי תעמוד לידי תחת חופה בתור עדה, אבל אין שום דבר מעבר. את האחת. ואז העפתי אליו מבט, לוחשת: אני שונאת אותך… והוא, עם חיוך: מעולה. מהאהבה לשנאה צעד אחד בלבד! עוד תאהבי אותי. צחקנו.
עברו שלושים שנה מאז. בדרך כלל לא מציינים אצלנו ימי נישואין, רק את היום שבו הכול התחיל. כל שנה נפגשים בהתחלה שנינו, אחרי זה עם הבת, ואז עם הבן. הפכנו למשפחה אמיתית, ואפילו רותם הפכה להיות חלק בלתי נפרד באה עם הבן שלה, ובעל, ביחד איתנו. רק הבת שלנו לא איתנו השנה היא עסוקה, משהו חשוב. הלילה נולדה לה בת, קראה לה רותם רוזן כך גם הפכנו לסבתות מאושרות. איזה מתנה, מה אני אגיד לך.
