מאהבה לשנאה רק צעד אחד
את עלמה שטרן שנאתי מהכיתה א׳ בגלל הרזון המולד שלה. הצנומה הזאת הייתה החברה הכי טובה שלי. דניאל לוי, החנון הגמור והכישלון של הכיתה, המציא לנו כינויים עוד בכיתה ט׳. את עלמה הוא קרא לה “עלמה מדרהון”. כל פעם כשהיא נכנסה לכיתה, הוא היה שם ידיים כאילו הוא מתחמם במחזיק ידיים ושר בקול שמח:
חמש דקות, חמש דקות! זה הרבה או מעט?
הפנים של עלמה היו מתמלאות בחיוך שבע-רצון. היא הייתה פוסעת בין השולחנות לאיטה, מנענעת את האגן הצנום שלה. אני ניסיתי להיכנס אחרי הצלצול, בשקט, מתכופפת. לא תמיד הצלחתי. וכשלא, הדביל הזה היה צועק קודם:
שָׁלוֹם, עלמה גבריאלית!
ואחר כך מתחיל לשיר:
מנהר הירדן לאט זורם הזרם!
הפנים שלי היו בוערים, דמעות זלגו ושפכו על החזה שלי, שלא ממש תאם לבת. עלמה תמיד הגנה עליי זרקה עליו מחברות, קראה לו אידיוט וצחקה באותה קלילות שרק נשים יפות ובטוחות בעצמן יכולות. לכולנו היה ברור שדניאל מאוהב בעלמה, ואף אחד לא הבין מדוע העזת” עלמה שטרן מתיידדת עם הפרה תמר רוזנפלד. אני היא זו רוזנפלד.
גם אני לא הבנתי למה היא איתי. היא הייתה כועסת ומסבירה בצעקה:
את טיפשה, רוזנפלד! לומדת כל היום, אבל לא מבינה שחברות לא תלויה במראה. בן אדם טוב זה הכול. לא כולם צריכים להיות רזים! תראי כמה אנשים מלאים יש בעולם הבידור, כולם אוהבים אותם!
לא עניינו אותי מפורסמים. אף אחד לא עניין אותי חוץ מדניאל. ודניאל הסתכל רק על עלמה. ראיתי את המבט שלו אליה. ממני הוא תמיד הפנה מבט, כאילו מביט בעני שאין לו לתת לו אגורה והכסף העצום יקר לו מדי. או שהיה צוחק עליי, או מפנה גב.
לפני פסח שכנעתי את ההורים לעבור לבית ספר אחר. אמא מילאה טופס והביאה את כל המסמכים מהמזכירות. אחרי חופשה חיכתה לי התחלה חדשה. מהעבר נשארה לי רק עלמה.
עלמה רבּה איתי ברצינות, קראה לי בוגדת וטרקה את הדלת. אבל מהר חזרה. נשארה עומדת ומצלצלת בפעמון.
פתחתי בתנופה, עם חיוך כולו ניצחון ונתקעתי. דניאל עמד שם, כולו כעס, המעיל פתוח, שיערו ספוג גשם ללא כובע:
מה את עושה, רוזנפלד? למה את פתאום באמצע השנה מחליפה בית ספר? עוד חמישה חודשים בגרויות ואת נעלמת? אני שואל אותך, רוזנפלד!
לא הבנתי מה הוא אומר. לא שמעתי, ולא קלטתי כלום. רק רציתי לזכור את הרגע דניאל לוי על סף הבית שלנו. כל כך יפה, לחיים אדומות מהקור, עיניים נוצצות. מהמראה הזה התקהלו בי פתאום אומץ עוקצני:
מה, פחדת שלא תמצא מישהי אחרת לעשות עליה צחוק?
מה אמרת? לא הבנתי! איפה אמצא עוד טיפשה כמוך בעולם? לחש בכעס דניאל. תפס אותי ביד, משך ונצמד אליי.
לא הוא לא חיבק. איפה, ככה לא מחבקים. זה היה כמו ייאוש כמו מישהו שלא מוכן לוותר על מה ששייך לו. ביד ענקית החזיק את ראשי עליו, הסוודר הדוקר שלו, היד השנייה על גבי, ותפס אותי חזק. הייתי במלכודת. לא פחדתי, היה לי כל כך טוב רק בחלומות כך. או בחלומות בהקיץ. איך הוא ידע על החלומות שלי? או שהוא סתם משחק בי? המחשבה הזו הפחידה אותי עד דמעות, ובכיתי. בכיתי בלי מעצור, ארוך. וכשנגמרו הדמעות, התחלתי להירגע. נאנחתי ושוב לא הבנתי מה קורה. דניאל כבר חיבק ברוך וליטף כמו שמרגיעים ילדה קטנה:
תבכי, תמר. כשצריך תבכי. אמא תמיד אומרת לי שכדאי לבכות. היא גם אומרת שאני אידיוט. שאם אוהבים מישהו, צריך להגיד ישר. תמר, באתי להגיד אני חתיכת דביל. תמר, אני אוהב אותך, שמעת?
אני גם מתבייש בך. את תלמידה מצטיינת, בדרך לרפואה, ואני? אם ייתנו לי להיכנס לטכניון למכונאות אשמח, זה הכול.
ומה אם ההורים לא יאשרו לך לצאת עם אחד כמוני? בשביל מה לבת שלהם בחור בלי ראש? אבל אני לא טיפש, לא מעניין אותי כל הסינוסים והקוסינוסים. רק רוצה להיות מכונאי. אוהב מכוניות ואותך.
ומה עם שטרן?
שטרן? בעוד שנתיים תהיה העדה שלנו בחתונה! הרמתי עיניים אליו, לחשתי:
אני שונאת אותך
טוב מאוד. מצוין! מצעד לאהבה נשאר תשנאי, תאהבי! ענה החתן שלי וחייך.
עברו שלושים שנה.
יום נישואין אף פעם לא חגגנו. אבל היום, שבו הפכנו למשפחה אותו חגגנו. שלושים שנה היום. בהתחלה היינו רק שנינו, אחר כך שלושה עם הבת. אחרי ארבע שנים, ארבעה גם עם הבן.
בערב שוב ניפגש עם הכי קרובים. הבן יבוא עם החברה. אני מחכה לעלמה הנפלאה עם בעלה ובנה. רק הבת לא תשב איתנו: היא עסוקה, עוד מאתמול בלילה הכינה לנו מתנה. בבוקר ילדה בת, עלמה שטרן קטנה. הפכנו אני ועלמה לסבתות.
