בעלי ואני שמחנו מאוד לגלות שבננו עומד להתחתן. לפני החתונה, סיפרנו לו בסוד שאנחנו מתכננים להעניק לו דירה מתנה. עודד היה נרגש כששמע על התוכנית שלנו, וכל חבריו שמעו על כך באותו יום. בעודנו עסוקים בהכנות לחתונה, פתאום אירעה טרגדיה.
בתנו, תמר, הגיעה לבית החולים הישר מהעבודה, כשמחלתה התפרצה באופן פתאומי. אני ובעלי מיהרנו אליה בלי לחשוב פעמיים. הבדיקות הראו שהיא סובלת מגידול, והיה צורך לנתח אותה באופן מיידי. כמובן, נזקקנו לסכום גדול של שקלים במהירות האפשרית. לשמחתנו, גילינו את המחלה בזמן.
לקנות דירה לבן במצב כזה כבר לא היה אפשרות. ניסינו לאסוף את הכסף הדרוש לטיפול. המזל היה לצידנוקרובי המשפחה והחברים באו לעזרתנו. אף אחד לא עמד מנגד לנוכח הצרה שלנו. כולם עזרו כפי יכולתם; יש שתרמו כסף ואמרו שלא רוצים אותו בחזרה. ביחד הצלחנו לגייס את הכסף לניתוח.
אך עודד שבר את ליבי בדבריו.
-“ומה עם הדירה שלי? הבטחתם לי! אתם הורסים לי את החיים.”
אחרי מה ששמעתי מבן שלי, פשוט התמוטטתי. איך הוא מסוגל לומר דבר כזה? איך הוא מסוגל להיות כל כך אנוכי? זו אחותו. הם גדלו יחד. איך הוא יכול לשים את נישואיו ואת מצבה של אחותו באותה המשקל? לא מצאתי מילים. עודד לא התכוון להפסיק.
-“למה לה יש הכל ולי אין שום דבר?”
לא יכולתי לשאת עוד וצרחתי עליו. אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו יותר. הוא ארז את חפציו ועבר אל ארוסתו. במשך שבועיים לא דיברנו כלל.
בזמן הזה תמר עברה ניתוח. ב”ה הכול עבר בשלום. כמה שבועות אחר כך שוחררה תמר מבית החולים. לא אמרתי לה מילה על התנהגות אחיהזה בושה. לא רציתי להעציב אותה. ובני לא התקשר בתקופה הזו; אפילו לא שאל לשלומה של תמר. נראה שדירה חשובה לו יותר ממשפחה.
