כשהייתי ילד, דמיינתי את עצמי בוגר, חולם על היום שבו אוכל לעשות כל מה שמתחשק לי לאכול מה שאני אוהב, ללכת לישון מתי שבא לי, לצאת בלי לבקש רשות מאף אחד. היום אני מחייך לעצמי על כמה שהייתי תמים אז. המציאות טפחה על פני ברגע שעברתי לגור לבד: ניקיונות, בישולים, שכר דירה, חשבונות, קניות הכול ממשכורת אחת שבקושי הספיקה. חשבתי שֶחירות היא לבחור מה לאכול לארוחת ערב. לא ידעתי שזה גם לחשב אם יישאר לי מספיק כסף לאורז וגם לסבון.
יום אחד פתאום קלטתי שכבר שבועות לא ישבתי לאכול ארוחת בוקר בנחת. קמתי, התקלחתי, סידרתי מהר את המיטה ורצתי לתפוס את הקו 5. בדרך נזכרתי שלא עניתי למייל בעבודה, שאני חייב לשלם על האינטרנט לפני יום שישי ושהאשראי שלי כמעט גמור. החופש של המבוגרים התגלה כעוד רשימת משימות לא החלום שרציתי.
כשהגעתי סוף־סוף הביתה, העייפות נפלה עליי כמו לבנה. פתחתי את המקרר בתקווה שאמצא בפנים משהו שמבשל את עצמו לבד. ברור שלא צריך לשטוף, לחתוך, לבשל, ואז לשטוף שוב. לפעמים פשוט אכלתי לחם עם גבינה צהובה, רק כדי לא להתעסק עם מחבת. אבל גם אז לא באמת נחתי, כי הראש רק לחש לי: חשבון מים גבוה, צריך לבדוק אם יש נזילה במקלחת, הכביסה מהבוקר כבר מסריחה כי שכחתי לתלות אותה.
החברים שלי כל הזמן אמרו: יאללה, בוא ניפגש. אבל כל פעם שניסינו, צצה בעיה של מישהו: אחד היה בגיבוי ים בעבודה, אחר טיפל בסבתא חולה, שלישי היה מרוסק מבחינה כלכלית, ורביעי פשוט התפלל למיטה. כשהיינו בני נוער היינו רואים זה את זה כמעט כל יום; עכשיו עבר גם חודש בלי מפגש. וכשכבר נפגשנו, הדיבורים היו רק על עייפות, חשבונות וכאבי גב. אנחנו צעירים, אבל נשמעים בני שמונים.
הכבד מכל היה להבין שאין באמת מנוחה. אפילו בסופי שבוע חיכתה לי רשימת משימות: כביסות, ניקיונות, לסדר את השבוע, קניות, לתקן משהו בבית. בשבת אחת מצאתי את עצמי בוכה בזמן שאני שוטף את הרצפה, אומר לעצמי: אפילו כשאני נח, אני לא נח באמת. בתור ילד קראתי לזה חירות, אבל בעצם התחלתי לעשות כל מה שההורים עשו בשבילי רק שכבר אין מי שיעזור.
וגם העבודה לא הייתה מה שדמיינתי. חשבתי שעבודה מספקת. לא הבנתי שזה אומר גם להעמיד פנים שהכול בסדר, להכיל הערות שלא באות לי בטוב, לרדוף אחרי מטרות משתנות ולראות איך רוב המשכורת נעלמת על דברים שבקושי שמים לב אליהם. יום אחד ישבתי וחישבתי אם לשים עשרים שקל על סנדוויץ’ או לשמור אותם לרב קו למחר. אף אחד לא מספר על זה כילד. אף אחד לא מסביר ש׳מבוגר׳ זה להיות בטריפ של חישובים אינסופיים.
חשבתי שהתבגרות היא חירות. אבל בעצם זו הליכה עדינה בין עייפות, אחריות ורגעים קטנים וקצרים של שקט.
