אשתי ואני היינו מאושרים מאוד כשהתבשרנו שבננו עומד להתחתן. לפני החתונה, סיפרנו לו בסוד שאנחנו מתכננים להעניק לו דירה במתנה. יותם היה נרגש כשהבין מה אנחנו מתכננים. כל החברים שלו שמעו על כך באותו היום.
בתוך ההכנות לחתונה, פתאום קרה אסון.
בתנו, רוני, הגיעה ישירות מבית העבודה לבית החולים לאחר שחשבה רע מאוד במפתיע. אני ואשתי מיהרנו להגיע אליה. הבדיקות העלו שיש לה גידול, והיה צורך בניתוח דחוף. כמובן, היינו צריכים כמות גדולה של כסף במהירות האפשרית. לשמחתנו, תפסנו את זה בזמן.
קניית דירה לבננו לא הייתה רלוונטית במצב הזה. ניסינו לגייס את הסכום הדרוש לטיפול שלה. למזלנו, משפחה וחברים לא נשארו אדישים לצרתנו, ועזרו לנו ככל יכולתם. חלקם נתנו לנו כסף ואמרו שלא נשיב אותו. יחד הצלחנו לאסוף את הכסף לניתוח.
אבל אז הבן שלנו הפתיע אותנו בדבריו.
“מה עם הדירה שלי? הבטחתם לי! אתם הורסים לי את החיים.”
אחרי דבריו של יותם פשוט התעלפתי. איך הוא מסוגל לומר דבר כזה? איך אפשר להיות כה אנוכי? זאת אחותו, הם גדלו יחד. איך ייתכן שהוא שם את החתונה שלו והניתוח שלה באותו סדר עדיפויות? לא מצאתי מילים. אבל יותם לא חשב לעצור.
“למה לה יש הכל ולי אין שום דבר?”
לא יכולתי לשאת זאת יותר והתחלתי לצעוק עליו. אמרתי שאני לא רוצה לראות אותו יותר. הוא ארז את דבריו ועבר לאשתו לעתיד. מאז לא דיברנו במשך שבועיים.
בזמן הזה רוני עברה ניתוח, למזלנו הכל עבר בשלום. כמה שבועות אחר כך היא שוחררה מהאשפוז. לא סיפרתי לה מילה על התנהגות האח שלה. זה בושה. חבל היה להעציב אותה. וגם יותם לא התקשר בתקופה הזאת, אפילו לא בירר לשלומה. מסתבר שמקום מגורים חשוב לו הרבה יותר מהקשר המשפחתי.
