כשהייתי ילדה, חלמתי שכשאגדל סוף סוף אוכל לעשות מה שאני רוצה: לאכול בדיוק מה שמתחשק לי, להיכנס למיטה מתי שיתחשק לי, לצאת החוצה בלי לשאול רשות. עכשיו אני מסתכלת לאחור וצוחקת על אותה עצמי קטנה ותמימה. המציאות הכתה בי כמו גשם של מטבעות שקל כשהתחלתי לגור לבד: ניקיון, בישולים, שכר דירה, חשבונות, קניות והכול ממשכורת אחת שנספגת כמו טיפות מים באדמה יבשה. חשבתי שחירות זה לבחור מה לאכול לארוחת ערב. לא ידעתי שזה בעיקר להילחם במספרים ולשאול את עצמי אם יישאר לי כסף השבוע גם לאורז וגם לסבון כלים.
יום אחד שמתי לב שכבר שבועות לא ישבתי כמו שצריך לארוחת בוקר. קמתי בקושי, מתקלחת חצי מתוך שינה, זורקת סדין על המיטה, רצה לתפוס את האוטובוס קו 66 לתל אביב. בדרך פתאום נזכרת: לא עניתי על מייל מהעבודה, חייבת לשלם וויז למים לפני יום שישי, הכרטיס אשראי שלי מצלצל בתוך הראש עם ההגבלה הקרובה. “החופש של הגדולים”, גיליתי, מסתתר מאחורי רשימת מטלות ולחץ תמידי, לא מאחורי פנטזיית ילדות ורודה.
כשהייתי חוזרת סוף סוף הביתה, העייפות הייתה נוחתת עליי כמו שמיכה של חול כבדה וגרגרית והייתי פותחת את המקרר, מקווה שבפנים ימתין משהו, אולי פלאפל שכבר מתבשל מעצמו. אבל לא, הכל מחכה לי: לשטוף ירקות, לחתוך, לטגן, לשטוף כלים, וכל זה שוב ושוב. לפעמים פשוט אכלתי חלה וגבינה צהובה, רק כדי לא לגעת שוב במחבת. ואז הראש שלי מתרוצץ: החשבון מים גבוה, צריך לבדוק אם הנזילה במקלחת התרפאה מעצמה, הכביסה מהבוקר כבר מסריחה, שכחתי לתלות אותה.
החברות שלי היו מזמינות: “בואי ניפגש”. וכל אחת פעם אחת נתקלת במשמרת כפולה במשרד בעזריאלי, השנייה מטפלת בסבתא בעפולה, שלישית בלי שקל בארנק, רביעית כבר עייפה מהחיים. כנערות נפגשנו כל ערב, הגדלנו וחודש שלם חולף בלי לראות אחת את השנייה. ובמקרים הנדירים שכן, הדיבור כולו סובב עייפות, חשבונות וכאבי גב. צעירות בגיל, זקנות בדיבור.
הכי קשה זה לגלות שאין באמת מנוחה. גם השבתות הן רשימת סידורים: כביסה, שטיפה, לסדר את השבוע, קניות, תיקונים קטנים שאין להם סוף. פעם אחת, שבת אחת, מצאתי את עצמי פורצת בבכי בזמן שאני מקרצפת את הרצפה. באמצע המגב, אמרתי לעצמי: “גם כשאני אמורה לנוח, אני עושה.” בתור ילדה, קראתי לזה “חופש”, אבל בעצם הפכתי לאמא של עצמי רק שהפעם אף אחד לא עוזר יותר.
ועבודה? זה בכלל לא מה שדמיינתי. חשבתי שעבודה נותנת סיפוק רוחני. לא ידעתי שזה גם אומר לחייך כשלא בא לי, לסחוב הערות מטופשות מגבוה, לרדוף אחרי יעדים שמשתנים כל שבוע כמו שעות פתיחה של שווארמה, ולראות איך רוב המשכורת שלי מתאדה לחשבונות שאפילו לא הספקתי להרגיש אותם. פתאום ישבתי יום אחד וספרתי האם כדאי לי לקנות סלט לארוחת צהריים או לשמור את השקלים לטעינה של הרב-קו. אף אחד לא מספר לך את זה בתור ילדה. אף אחד לא מכין אותך לכך שבגרות זו שרשרת של חישובי ראש.
חשבתי שבגרות היא חירות אמיתית. בעצם, זו הרכבה מוזרה של עייפות, אחריות ורגעים קטנטנים של שלווה שחולפים, כמו חלום מהול בלחות תל-אביבית.
