אני בת 41, נשואה לעמית מאז שהייתי בת 22. זה נשמע מוזר לכתוב את זה, אבל לפני חודשיים התחילו לעלות בי מחשבות שמעולם לא נתתי להן מקום בלב שלי: אני לא בטוחה שאי פעם באמת התאהבתי בו, כמו שאנשים מתארים את האהבה הזו. זה קרה סתם בערב פשוט ישבתי בסלון, צפיתי בערוץ עשר, פתאום שאלתי את עצמי למה אף פעם לא הרגשתי את ה”פרפרים בבטן” שנשים אחרות מתארות, את ההתרגשות הזו, הרצון לרוץ ולחבק. המשכתי לשחזר, והכל התבהר לי.
גדלתי בבית מאוד מורכב. אבא שלי שתה הרבה, היה חוזר הביתה שיכור, שורף שקל אחרי שקל על בירה וערק, והיו לא מעט בעיות. אמא שלי ניקתה בתים בחולון ובת ים כדי להשלים את מה שהוא לא הביא. הבית היה מלא ריבים, עייפות, ודאגות. בתור נערה, כל מה שרציתי היה פשוט לברוח מהבית, שיהיה לי חדר משלי, לישון בשקט, להתרחק מהצעקות של הבוקר. לא חלמתי על אהבה חלמתי על חופש.
כשפגשתי את עמית, הייתי בת 22 והוא היה מבוגר ממני בעשר שנים. רק חודש אחרי שהתחלנו לצאת, הוא כבר דיבר על מגורים משותפים, על עזרה ועצם זה שהוא רוצה משהו רציני איתי. לא עשיתי חשבון אם אני מאוהבת. זה הרגיש לי כמו הזדמנות לברוח, להתחיל חיים אחרים. מהר מאוד ארזתי את החפצים שלי, ועזבתי. בלי מחשבות עמוקות, בלי הרהורי לב רק רצון עז לברוח.
אני לא יכולה לומר שהיה לי חיים רעים. עמית בעל נהדר חרוץ, אחראי. תמיד היו לנו אוכל, שילמנו את שכר הדירה בזמן, אחר כך אפילו קנינו דירה משותפת בראשון לציון. הוא אוהב את הילדים, דואג לכל דבר קטן. אף פעם לא היה לי חשד לבגידה או מריבות קשות. מבחוץ, הנישואים שלי נראים “מושלמים”. דווקא זה, מבלבל אותי הכי הרבה, כי אין לי סיבה טובה להרגיש את הריקנות הזו.
אני אוהבת אותו. מעריכה. אסירת תודה על הרבה דברים. הוא נותן לי שקט, יציבות. אבל כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה שמעולם לא הרגשתי את הלהבה שכולם מדברים עליה. לא הקנאה, לא החשש לאבד אותו, לא הציפייה לרגע בו הוא ייכנס בדלת. האהבה שלי הייתה יותר הרגל, שותפות, הכרת תודה לא אש.
אני לא חושבת על פרידה. לא מחפשת גבר אחר. לא רוצה לפרק משפחה. אני פשוט חושבת בקול על מה שלא העזתי להגדיר אולי כל השנים קראתי לזה אהבה, אבל האמת הייתה צורך ביציבות ובריחה מהחיים הקשים. ועכשיו, בגיל 41, עם ילדים גדולים ודירה מסודרת, זה נהיה ברור.
לפעמים אני מרגישה אשמה שאין לי בכלל את המחשבות האלה. אני אומרת לעצמי: “איך את מעזה לפקפק במה שנתן לך חיים שקטים?” אבל במקביל, יש בי רצון להודות בזה בכנות. אולי אצלי לאהוב זה שונה. אולי קודם למדתי לשרוד לפני שלמדתי להתאהב. אין לי תשובה. רק יודעת שהמחשבה הזו פותחת הרבה פצעים ישנים, של אותה ילדה שרצתה לברוח לכל מחיר.
מה הייתם עושים במקומי?
אשמח לעצה שלכם.
