היום אני יושבת וכותבת ביומן, מנסה לסדר את המחשבות שלי. אני וחיים, בעלי, משפחה טובה. זו הנישואים הראשונים של שנינו, ואנחנו כבר עשרים וחמש שנים יחד. מעולם לא רבנו מול הבת שלנו, תמיד הראינו אהבה וכבוד הדדי. בסך הכול, אני חושבת שיש לנו נישואים מאושרים. האמנתי תמיד שכשהיא תראה אותנו, היא תיקח דוגמה ותבנה גם היא משפחה חמה ויציבה. הרי ככה אומרים ילדים לומדים מההורים שלהם.
אבל כאן טמונה הבעיה שכואבת לי. הבת שלי, יהל, עדיין לא נשואה, אבל יש לה חבר. לפני שנתיים, אמא שלי נפטרה והשאירה לדירה ישנה בתל אביב. אני וחיים ישר החלטנו הדירה תעבור ליעל. עכשיו גילינו שהיא גרה שם עם החבר שלה.
לא מפריע לי שהיא בזוגיות, להפך, שמחה שהיא לא לבד. אבל החבר שלה פשוט מכעיס אותי. הוא לא עושה כלום בדירה לא עבודות תחזוקה, לא שום דבר שדורש ידיים טובות. אם הברז דולף או הנורה נשרפת, יהל ישר מתקשרת לחיים, אבא שלה. שאלתי אותה כל כך הרבה פעמים, למה הוא לא עוזר היא רק שותקת. כל פעם היא מבטיחה שהחבר יתחיל להשתנות בקרוב, אבל שום דבר לא קורה.
לאחרונה גיליתי שהוא גם מובטל כבר תקופה ארוכה. הוא לא תורם שקל הביתה כל ההוצאות נופלות על יהל. היא עובדת בשתי עבודות כדי להחזיק את הדירה ואת שניהם. אני פשוט לא מצליחה להבין איך הוא לא מתבייש.
ניסיתי לדבר איתה, להסביר לה שזה לא בן זוג שתורם לך אושר. אבל יהל לא רוצה להקשיב. היא משוכנעת שהחבר שלה יקום על הרגליים ויהיה נהדר, כי היא אוהבת אותו.
וליבי נשבר. אני אוהבת אותה כל כך, ורק רוצה שתקבל אהבה כמו שאנחנו מראים לה יום יום. קשה לי לראות אותה נותנת את כל כולה, בלי לקבל בחזרה.
