לפני כמה ימים, אמא שלי יצאה מהבית בדיוק כמו בכל בוקר. היא שלחה לי הודעה כדי לבדוק אם אכלתי ארוחת בוקר. עניתי לה “כן, נדבר מאוחר יותר” וחזרתי לעבודה שלי. לא הייתה חולה, לא הייתה בבית חולים, לא היה סימן לדאגה, לא היה שום פרידה. פשוט עוד יום רגיל. יום כזה שאתה משוכנע שלא ישנה דבר.
בשעה ארבע התקשר אלי מספר שאינני מכיר. זו הייתה שכנה מהבניין. היא אמרה לי: “אמא שלך עברה תאונה.” שאלתי איפה היא, והיא אמרה לי באיזו מרפאה נמצאת. עזבתי הכל ורצתי לשם. סיפרו לי שהיא נפלה ברחוב, קיבלה מכה בראש והתוצאה הייתה סופית. ככה בלי דרמה, בלי מילים אחרונות.
לא היו משפטי פרידה. לא הייתה חיבוק אחרונה. לא הייתה לנו הזדמנות לומר דבר. עמדתי מול קיר לבן בשקט, בזמן שמסביר לי על טפסים, חתימות, הליכים. התקשרתי לאחים שלי, עם קול רועד, ואמרתי את המשפט הכי קשה שאמרתי בחיי: “אמא נפטרה.”
המכה האמיתית לא הגיעה במרפאה. היא הגיעה כשנכנסתי לבד לדירה שלה, כדי לאסוף את החפצים שלה. פתחתי את הארון והיו שם עדיין בגדים מוכנים לכביסה. הסנדלים שלה עדיין ליד הדלת, הארנק תלוי על כיסא, הקניות חצי מסודרות. הכל נעצר ברגע שבו החיים שלה נפסקו.
הרמתי חולצה שלה כדי להכניס לתיק, ולפתע הרגשתי את הריח של הסבון שלה. נשארתי לעמוד עם הבגד בידיים, לא מסוגל לזוז. התיישבתי על המיטה ובוהה ברצפה דקות ארוכות. הרגשתי כעס.
ואז הגיעו הדברים הקטנים שכואבים הכי הרבה: להמשיך לחייג אליה מתוך הרגל ולזכור שהיא כבר לא כאן, להגיע הביתה מהעבודה ואין מי שידאג אם הגעת בשלום, לעבור ליד הבית שלה ולא להיכנס. אף אחד לא מכין אותך לשקט הזה.
כולם אומרים: “זה היה הזמן שלה”, “הכול בידי השם”, “עכשיו נחה”. אבל אני לא מרגיש מנוחה. אני מרגיש חסר. אני מרגיש שהיא הלכה ביום מקרי, בלי רשות, בלי אזהרה, בלי זמן לנחם את הלב שלי.
וזה מה שכואב באמת: שלא הייתה פרידה. רק חתך חד ויבש.
כותב לעצמי, אני מבין שאין דרך להיערך לגיל כזה שבו הכל משתנה פתאום, ואין מילות ניחום כשאתה מתגעגע לאמא. אבל אולי למדתי, שאסור לדחות שום שיחה או ארוחה פשוטה, ולזכור שהזכרונות הקטנים הם מה שנשאר בנו באמת.
